אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

high-trees

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

ההזמנה של פאולה מניירי

אישה גבוהה מאוד,
בשם פאולה מניירי, חובבת אריגים מילדות
שתפרה לעצמם את כל הוילונות
והכיסויים למיטות בחדרי השינה
ביקשה ממני לצייר לה את יצירת הנושא.
ענין של יותר מרגל אחת, דיברנו על כך שעות.
בעלה עשה לא מזמן הסבה לכהונת דת.
זה לא מצחיק, אף אחד לא יגיד לה מה לעשות
בעיקר עכשיו כשהיא בשיא
ועומדת להוציא קובץ משיריה
במהדורה ממוחזרת.

 

 

הזיכרון חריף ובטורקיה כך שמעה,
הצבעים מתחלפים במהירות
לפי השטיחים ודוגמאות האריחים.
בטוח שהם יאהבו את השירים שלה שם,
במיוחד את 'חתול טורקי'.

 

*תודה מיוחדת לשולמית דוידוביץ' על 'חתול טורקי'.

 

 

הגלעדית

"תעלי כבר את התחת שלך למשאית, אין זמן".
שככה גבר יזרז אישה בשנת 2011 ?
ועוד אחת שהיא מקרמה של ניסיון חיים,
מאגר של מתכונים, רחם שהביאה לעולם ארבעה זכרים?
כן, ככה הוא דיבר לגלעדית והיא לא לקחה את זה קשה.
יותר מזה, היא מכירה ומוקירה:
נולי הוא משורר ויש לו קטע עם תחת. עוד מאז שהיה צעיר.
הישבן של רוחל'ה וזה של שוש ואי אפשר להשמיט את זה של נעמי,
שקרב, לטעמו, לכדי יצירת מופת.

עתה משבגר וראה לעומתו אחוריים מזניקי השראה,
נהג לצטט לכבודם מתוך ספר השירים האחרון שלו:

"ציפור נפשי בשיפולי אוזנך,
ריח מנהרותיך קוצר במערומיי,
הלא אני מחסן של אירועי משנה".

כמה חזרו ושיננו יודעי דבר שהוא משורר גרוע, עלוב, זב חוטם, חרמן של מילים?
ואז מי שוב הניפה את הדגל למענו? נכון – הגלעדית!
ולא ששיריו המייגעים המסו בה אי פעם את לב האבן,
אבל ידעה למפרע שנישאה לאוהב מילה, בעל מוטיבציות זימה עד קו המותן וכיבדה את זה.
הנה לדוגמה עכשיו, הזמינה לו חופשה של הכל כלול באיי יוון.
למה לא? שיסע יחד עם כל הז'ורנלים שלו והדיסקים של "המכופפים" ויביא את זה.
וכאילו שהיא לא יודעת שחברותיה הטובות מרננות: "אוהו איך שנולי יחגוג שם על החוף!"
ממש מזיז לה את המגן דוד – כי זאת בעיניה נאמנות:
לספק לאמן את כל הספייס שהוא זקוק לו.