נשל הנחשית

שנה ראשונה ולימודיי בפקולטה למדעי החברה במחלקה לסוציולוגיה של נשים נטולות תכלית, הולכים די טוב. הייתי אומרת ואני לא היחידה בבית שחושבת ככה, שמבחינות רבות הם העמידו אותי על הרגליים האחוריות, שזה לא מעט בשביל מי שקיבל חינוך חקלאי ולא הזריק בלילות להודים. והייתה לי אתמול הזדמנות מצוינת לתרגל,  בפגישה שקבעתי עם חברתי צפרירה בן-צבי, כאן כשהסתיו הססגוני של צפון מערב ארצות הברית מגלה כבר בהחלט סימנים.

אז בשלוק השני או השלישי של השייק פירות-יער שרידים אחרונים מהקיץ, הבאתי לה קצת בפרצוף על 'נשל הנחש' – השיר והגעגועים והעדנה וההזדהות הכל כך אינדיבידואלית-ישראלית המלטפת אותנו לאחד שעושה את הדרך ואבא אומר לו. אני לא יודעת כמה שנים אני שומעת את השיר הזה וכנראה מדחיקה, אמרתי לה – אבל לאחרונה חרשתי חזור וקרוא ואין מילוט – מדובר בשיר שמתואר בו באופן ברור אונס.

….

וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,

…

וצפרירה היא לא סתם אחת, היא רופאת שיניים שמתמחה בכתרי פלטינה אופקיים ומבוגרת ממני באיזה חמש עשרה שנה ובעלה דובי הידוע כדובון, גם היה צנחן מזמר כלומר מנגן, בהתחלת השירות קרבי ובשל פציעה – להקה צבאית ובהמשך האקדמיה למוזיקה בירושלים, הכל כמובן כהקדמה לכך שקיבל פה את המינוי הנחשק לנצח על תזמורת כנסיית השלום הלותרנית. אבל לא משנה עכשיו בעלה, שורה תחתונה שצפרירה סירבה בכל תוקף לקבל את מה שהגשתי לה. היא פטריוטית מוזיקלית שנסחבת עם תקליטים (!), לא רק עם דיסקים – של שלום חנוך, מאיר אריאל ואריק איינשטיין שעושים לה יותר ממה שאפשר להסביר במילים והיא פשוט התנפלה עלי כמו לביאה – מה פתאום אונס? הוא מקסימום דרס אותה!

נו באמת, צפרירה…. וממש לא היה אכפת לי מה יחשבו כל הגויים מסביב, בין כה מה שלא נעשה תמיד נראה ונשמע להם 'טוּ ווּלְגָר' (המוניים מדי) ועליתי על הכיסא הלבן עם כרית הקטיפה הרקומה, כדי לדרוך רגליים אחוריות – איזה דרס אותה, צפרירה? מה זה, פיגוע??? זה יחסים רומנטיים שלא הלכו כמו שהוא רצה והיא הרשתה לעצמה להיות פראית ולא הכי ברורה, אז מה נשאר לו כבר לעשות איתה בתוך המכונית אחרי שהוא השתגע? כלומר אחרי שהיא לדעתו שיגעה אותו? מה זה בדיוק לדעתך 'הרסתי לה את הצורה'? …טוב, את יודעת מה? אולי הוא רק כסח אותה במכות.

ברור, שלא נגמר טוב. צפרירה מאוד כעסה, נעלבה ולקחה את זה באופן אישי. והאמת שאולי בכוונה באתי עם זה דווקא אליה, כי ידעתי שהיא לא תומכת בכך שנשים לא יודעות את מקומן, זאת אומרת לא במובן הפשטני של המטבח והילדים, אלא מהבחינה של לאלץ תכנים ולכופף אותם מחדש, כאילו שדורות לפנינו רוב התכנים והכללים נכתבו והוגדרו רק על ידי גברים. נו וזה לא נכון, צפרירה? אולי זה נכון אבל תגידי לי, מאיפה הבאת עוד זוג רגליים? ניסתה לשנות כיוון. אה, זה הרגליים האחוריות שלי, תמיד לבשתי ג'ינס אז היה קשה לראות אותן, אבל עכשיו כשהבנתי את המשמעות העצומה של לתת להן חופש ביטוי, קניתי כמה זוגות קורדרוי רחבות שיהיה להן נוח. מה את אומרת, יפים לא?

את מנסה להביך אותי בכל הכוח, אני מכירה אותך. אני שואלת אותך שאלה פשוטה ואת מתחילה לברוא לי מחדש את גוף האישה. עכשיו תקשיבי לי טוב טוב תמרי, כי אני רוצה לומר לך משהו בישירות שאני שומרת רק ליחסים עם חברות מאוד קרובות שלי. היית הרבה יותר נחמדה לפני שהתחלת עם הלימודים המיותרים האלו. אני פשוט לא מבינה, למה היית צריכה את זה, מה לא הספיק לך להיות אומנית זעירה?

בעקבות האהבה (זמר זמר לך)

אתמול, קו ישיר מרמתיים. אביבית. נשמעה צרודה.
– "תשמעי רציתי להזהיר אותך לפני שאתם נוחתים כאן כמו תיירים – הוא צולה כהוגן, משהו בסגנון ברביקיו סדום ועמורה. אני חושבת שאלו גחלי יום הדין".
– "הוא? יום הדין?! אחותי, מה קורה?", הצמדתי את האלחוטי, פתחתי עוד חלון לאוורר את הבית ושמתי עלי עוד שכבה – בבוקר די קר פה.
– "אני חושבת שאני פשוט נמסה, נהפכת לשלולית". היא נשמעה חנוקה.

אביבית, איך לא, נולדה בפסח, בול בליל הסדר, אבל האביב זה מה שקבע. את השם. היינו תמיד שרים לה, 'באביב את תשובי חזרה' גם אם לא עמדה לנסוע לשום מקום. עד שקיץ אחד נסעה לחופש לדודה שלה בסן פרנסיסקו וחזרה מהודקת טוטאל לשיר הזה "סן פרנסיסקו" של סקוט מקנזי ,"אם את נוסעת לסן פרנסיסקו אל תשכחי לשים כמה פרחים בשיער" (If you're going to San Francisco be sure to wear some flowers in your hair). כמו מצה לשוקולד היא נדבקה למשפט הזה והחלה תוקעת כמה בשערה באופן קבוע, אגב זימזום בלתי פוסק של השיר, כמו מנטרה.

בחתונה שלה, מתחת לחופה, רותם – שממש תיעב את הקטע הזה שלה עם סן פרנסיסקו – עשה ג'סטה לא אופיינית ונעץ בגולגול סבתא שסידרו לה על הראש כמה מיני-נוריות צהובות. מהר מאוד, אמא שלה וגם הדודה מקליפורניה לא עמדו ביופי הזה ופרצו בבכי.

סקוט מקנזי – "סן פרנסיסקו" – קול פעמונים ושיר שהיה להמנון

"כן פשוט נמאס לו מאיתנו, שם עלינו אבני בזלת לוהטות בקונסטלציה של חומת יריחו" המשיכה בטלפון.
"מאיתנו? חומת יריחו?" , נדהמתי.
"כן אני גם חלק מזה, זאת אומרת – אנחנו – הבהמה, אני והילדים. חמש נפשות שמייצרות מציאות לא אקולוגית בלשון המעטה. טונות של פסולת פלסטיק, מאות מטרים של נייר כסף שכיסו פיירקסים עם אלפי עופות בתנור (מלאים באנטיביוטיקה) שהכנתי לארוחות יום שישי, חיתולים בלתי מתכלים ועוד אינסוף חטאים מצטברים שהסביבה, או אם תרצי – כדור הארץ פשוט לא יכול לשאת יותר".

לא ידעתי מה לעשות, היא נשמעה לגמרי מאודה ועכשיו היא בטח גם לא פותחת את הברז כדי לצנן קצת. ניסיתי בדרך רציונאלית.
"אביבית, תוציאי עכשיו את החמניה מהשיער ותקשיבי לי טוב: איך אומרים הניו אייג'ים באמריקה ויש התנחלות לא קטנה שלהם את יודעת, בסן פרנסיסקו – העיר שחוברה לך יחדיו: הכל לטובה – אם מרכז החיים סובב עכשיו סביב מזג האויר, סימן שמתקיים חיבור עם הטבע וזה דבר טוב. גלגל החיים, עונות השנה, בריאת העולם, אדם לחברו, ככה צריך".

– עכשיו התנפלה עלי, תיאבון של שנים – "את גרה רחוק ואין לך מושג איך זה לחיות פה. את לא יודעת על מה את מדברת, איזה חיבור תגידי לי? מדובר בהתכה!", גערה בי בזעקת צבר שלא נטש את ארצו והדפה בסיפוק את נסיונותי הקלישאיים (יש להודות) לחלץ ממנה הקלה. לא היה קשה להרגיש, החוט נמתח – אין מנוס ונותרה רק האופציה הלאומנית-דתית:
"חליק אביבה" קיצרתי את שמה, "הוא משלנו, הוא בחר בנו, לא יסתובב ככה פתאום וישתין נגד הרוח, אפילו אם חמסין. מעבר לזה תני קרדיט – הוא איפשר לנו להמציא את הנייר כסף אז עכשיו החלטת שזה מביא לו את הסעיף?"

האמריקאים לא מבינים מה זו חברות ישראלית. זה תופס אותך בבטן, זה מטלטל בך בצהריים, זה הולך איתך לישון. סגרתי את השיחה ועננת אובך של קירבה ציקצקה בעורפי. אלו הגעגועים, הכרתי. אחר כך, שלא כהרגלי נחלצתי אל הפרקטי. אל הקניון העירוני. כמה חולצות 100% כותנה בטח לא יזיקו לי שם במולדת, אולי אקנה גם שתיים שלוש לאביבית, תמיד אפשר למצוא כאלו בעיצוב פירחוני.
אני הרי נוסעת, כמו ששרה ורדינה כהן – בעקבות האהבה ומובן מאליו – דברים שרואים משם לא רואים מכאן (וגם ההיפך נכון).