אמנות בכפייה / סתיו

למרות שאנחנו אוהבים לאמץ חגיגות – הלוויין הוא לא חג שלנו. אנחנו בילדותינו ולמרבה התשישות גם בבגרותנו המוקדמת, חגגנו בתחפושות את פורים ואוזן המן מעולם לא הייתה דומה לדלעת, למרות שרבות בחרו להחליף זהות לסינדרלה. אבל יחי ההבדל! כי מה שלא אמרו או עשו עם האוזן – לא חפרו בתוכה ודחפו לה בתור מילוי נר בוער בלילה של קדושים זרים, כדי שילדים יגיעו מחופשים לדפוק על הדלתות ולדרוש מאחורי מסכה – 'טריק אור טריט' ('ממתק או תעלול').

ופרי בני ובנה של המקבילה לי – מפעילת אמנות בכפייה (כבר די זמן), כבר בן 9 וחצי וגיבש לעצמו השנה שלושה נימוקים בשרניים שיביאו לו את הגאולה הנכספת ממנהגים בטלים של אחרים: הוא שונא להתחפש, נורא קר בלילה של הלוויין, כך שללכת בין הבתים כדי לאסוף ממתקים זהו כיף מפוקפק והכי משמעותי שאנשים בדרך כלל נותנים ממתקים לא משהו. אז אנחנו נשאר בבית ורק נפחיד וניתן ממתקים שווים לילדים פחות ביקורתיים.

זאת אומרת שבשורה התחתונה, מה שנשאר לנו לעשות ותודה גדולה למישהו קדוש באשר הוא, זה להתמקד בערכה החינוכי של אמנות בכפייה – שהיא חובה מוסרית ומתבקשת מאליה לדעתי בכל יחידת זמן פוטנציאלית, לא כל שכן, חג.

והדיוט ראוי, עשוי לשאול ובצדק למה לצבוע עלים כשהסתיו מסביב נותן אותם טבעי בשלל צבעים? שאלה במקומה וכדורבן, אבל אז – איפה אלמנט הכפייה דרך מחזור חומרים מהטבע? ואיפה עלים שחורים שיפחידו? ואיפה הילד שמחזיק מכחול ומערבב גוונים של שלכת בעצמו? מצד שני ברור שהייתה (בלי קשר למה שקורה בחוץ), לא מעט התנגדות והיו גם צעקות.

שערורייתי אך מעורר השראה

ושלא יובן לא נכון, אני מאוד משתדלת להימנע מפנאטיות, אך בנושאים מסוימים גדול עלי למַתֶּן ועדיין לא נתתי את הספִּיץ' שלי על חשיבותה של משמעת רדיקלית באמנות אימפרסיוניסטית, עניין שכנראה ידחה – כי לא ממש נושא שהולך יד ביד עם קניבליזם פעיל של ניקוי ראשי גרעין כתומים מבפנים. עוד מטלה שמתוקף הנסיבות התחייבה להיום והכשרה שלמרבה המזל, עברתי עוד בישראל ואני מודעת לחלוטין לכך שמבחינת ביטחון פנים, העובדה שאני מעלה את זה כאן, מהווה תקדים למשהו שיכול לסבך אותי כהוגן. אבל הֵי – הרי כל פקיד אף בי איי מתחיל יודע שיש פה ביערות טיפוסים הרבה יותר מסוכנים ממני.

הוא תמיד צוחק כשאני מספרת לו שהייתי פעם חיילת,
כך שבהתחלה היה לגמרי בטוח שאני משקרת בנוגע לראשי הגרעין

בכל מקרה, עד שיתחילו במעצרים (או בגיוסים) וכפי שמלמד הניסיון ולא בפעם הראשונה, הכפייה האמנותית – בניגוד לאחיותיה בעלות עורף הפַּר – מריחה נהדר ולבסוף גם קוצרת פופולריות ומזכה בתחושת שימחה.

בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה – נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים – שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני בערך שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט – דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום.
הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.

באמת הגזמת דויד!

"ככה זה מתחיל בקטן, בקצוות. קופא בלילות ומכתים, לפעמים בהמשך מאדים. ממש עכשיו עכשיו זה קורה. הם כבר קלטו את כיוון הרוח וצניחת הטמפרטורות בלילות היא כבר 'חדשות ישנות', אבל כמו שמועה טריה הם מעבירים את הקוד מאחד לשני. אח"כ יקחו נשימה עמוקה ויתחילו עם זה. בטח שלא, לא כולם מגיבים אותו הדבר, אחרי הכל לחלקם פלומה רחבה, לאחרים משוננת ולמספר לא מבוטל עלים בצורת לב*. "מצפונקיקים" קראנו להם בשנה שעברה. לא שאני מעודדת הכללות ובכל זאת, זה התאים להם, כל הזמן היכו על חטא ודבקו באיזו האשמה עצמית-קולקטיבית. נודניקים אפשר לומר. לעומתם, במבט של שניה, יכולת לזהות את עלי המייפל – אלו יודעים את העבודה, זן ברזל, כל כך מאורגנים על אמירה ברורה. איזו רהיטות. פשוט תענוג. בדיוק, כמו זה על הדגל של קנדה".

ככה זה מתחיל – עלי המייפל

בחיי שהוא לא ידע אם היא סתם מבלבלת את המוח או שהיא באמת מנסה לומר לו משהו שמחזיק מים. במחשבה שניה, מתאים לה. בזמן האחרון היא כל כך מגזימה עם כלבים, קוראת בשירת ימי הביניים ועכשיו יופי! גם מאבדת אורינטציה בגלל עצים… בכל זאת הקשיב. מחזיק שקית מלאה בגרעיני דלעת בשרניים, הביט בה ופיצח (אולי היא רוצה להגר לקנדה?).

"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור…." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!"
כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי – כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.

*(למשל עלי ה Catalpa speciosa)