באה מבית פשוט

דיאן לופז-ווילסון, המלכּה הבוטנית של צפון מערב ארה"ב, חולשת על מעצמת אירוסים מפה ועד קליפורניה. קורות חיה עמוסי צער ועגמת נפש אבל היא מבקשת מראש ליצור דימוי הפוך – קליל ופרחוני, בסגנון הפופ הרך של ימי נעוריה. קצת מצחיק, כי קשה מאוד לתפוס אותה אפילו לרגע בג'סטה שאין בה מן המחאה או הטרוניה. ואין לטעות במראה הסבתאי משהו של לופז-ווילסון – כי היא לא פחות מתאגיד שמגלגל כשבעה וחצי מיליון דולר כל עונה – מאירוסים פקעות וטריים (בעיקר צהובים וסגולים). כמו עשירים אחרים, גם היא ניחנה בגחמה האינפנטילית, ששמה ייחקק לא רק על לוחות שערי הנחושת הכבדים בכניסה לחוות, אלא גם על גבי אביזרי שווא הנגישים לכל ילד ואימו.

שדות האירוסים מאחורי ביתה של דיאן בְּבּרוּקְס, אורגון (תודה מיוחדת ל Bob Nikkel על הצילומים).

לא הייתי הבחירה הראשונה שלה, אבל ג'סי קולטון חברתי המוכשרת, שלמדה איתי מוזיקולוגיה (נֶבֶל קלטי) לתואר שני, כותבת עכשיו את הביוגרפיה של דיאן והחליטה לעשות לי טובה ונוצר חריץ הזדמנויות. ברגיל, אני אלופה בלפספס הזדמנויות מהסוג הזה, אבל הפעם היה נראה שזה ממש קורה והכל התחבר – כי אני מטורפת על אירוסים והאביב שאג מבפנים.

ג'סי סיפרה שדיאן טיפוס אקסצנטרי, אז הגעתי מוכנה מבחינה פרזנטטיבית. לבשתי את השמלה הסגולה עם התחרה הצהובה ובמחשוף פיזרתי אבקנים רומנסקים ו-כמובן שלא שכחתי להביא איתי את הנֶבֶל. אחרי סיור רגלי בנחלה המאורסת שמאחורי ביתה, הוזמנו לשבת אצלה בסלון הצנוע (ירשם לזכותה של דיאן המָלְיָינִית). לא בזבזתי זמן על מיסמוסים או סימוסים (חוץ ממיסמוס חפוז ובלתי נמנע עם החתול שלה, ג'ימס) ושפכתי את אשר היה על ליבי: דיאן, לא באתי משום מקום – גם אצלנו יש כבוד לאירוסים, כבוד שקשור בעבותות למורשת ולגעגועים. אפשר להשמיע? הוצאתי את הכלי ושחטתי בפריטה ישירה ובקול חספוסה הצורב של ארצי הרחוקה, את 'שדות של אירוסים'.

 

נשמע שיר עצוב, הגיבה ברוגז ועל אף שלא הבינה את המילים בכתה ב-'זו לא אותה המדינה
כבר לא אותו החדר'. נכון, לא קל במזרח התיכון! התרסתי בפניה על כלום. יושבת לה על זרי הדפנה, בחלק הצפוני של הווילאמט וואלי (Willamette Valley) כאילו שגם כל שאר העולם, לוגם יומם ולילה פִּינוֹ נוּאָר מקומי – ועסוק ברמות עפיצות ובאיך לבטח לעצמו את הישבן הקפיטליסטי בחקלאות גורמה!

אפילו אחרי חברות אמיצה של שנים, ג'סי קולטון היפה הייתה מוכנה לחנוק אותי בשתי ידייה. בינתיים רק חייכה את חיוכה הנוירוטי וצחקקה מדי פעם במבוכה מתבדלת. אבל לא דיאן לופז-ווילסון תתרגש מתקריות של חוסר טאקט, או משפה שנשמעת כמו בליל עיצורים מקרי. אבות אבותיה הגיעו ממקסיקו, כך שנותרה בה חיבה מיוחדת לזרים שהורסים לעצמם והיא ביקשה תרגום לקטע על האירוסים.

אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו

של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

דווקא נוגע בה. היא מאוד מזדהה עם המילים. מה לא הייתה עושה כדי לחזור להיות אותה נערה תמימה המגלגלת לאביה בוריטוס ורוכבת על אופניים לאהובה השרירי שעבד בחביצת גבינות צאן? מי בכלל רצה לחשוף את כל הסודות האלו שהביאו לה איתם האירוסים? נאנחה והפיקה דרמה. טוב תָּמָרַס (כבר הפסקתי לתקן), לעניין: אני רוצה כרטיס – שלי ושל ג'ימס בסלון הבייתי, שיהיה כתוב עליו 'תודה רבה' – כדי שנוכל לצרף בפסטיבל הקרוב לזרים ושיהיה אישי, לא פְנְסִי שְמֶנְסִי – אני באה מבית פשוט.


האירוסים…. נו, מעניין… לא הכי ראליסטי…. אבל אני?! עשית ממני מרשעת! והגוף שלי… זוועה!!! …תראי, תָּמָרַס, או שלא קוראים לך – את מנגנת ושרה לא רע, אבל אני מאוד מצטערת – עשית חרה של עבודה! הרימה טון והניפה יד.

לא נעלבתי, אף פעם לא הייתה לי מכונית גדולה ומזמן השלמתי עם זה שכנראה כבר לא תהיה לי. לפני שהלכתי הוצאתי ושמתי על השולחן את הווריאציות הממוגנטות שהכנתי, שועלת ערבות פאטתית שכמותי.

אני לארצי וארצי לי

איך הזהות הקולקטיבית כמו רוח פרצים פשוט נכנסת מאיפשהו. ככה התחיל הרומן הרציני שלי עם שלמה ארצי. כמו אצל הרבה ישראלים ששוהים בניכר, ככל שנקפו הימים הוא רק התעצם והתהדק. לפני שנה, כשהיינו בביקור בארץ, רכשתי בשדה התעופה (באיחור פרובינציאלי) את הדיסק והדי-וי-די של המופע המשותף שלו ושל שלום חנוך ומאז איך לומר, אפיים ארצה – השתטחתי סופית – איזה אריות שמאפירים היטב וגם הזמן – כל כך השביח.
אי שם בצפון הארץ בבסיס חיל האויר במשרד טייסת אפרורי, בין תיוק, הדפסה והגשת קפה, בהרמוניה עם רעמי המטוסים היינו מקשיבות בסוג של אירוניה קיומית לקסטה שזייפה בדייקנות את "כשאת נצמדת אל כתפי מטוס של קרב ממריא" (מתוך 'נרקוד נשכח'). מיכל, עם זנב הסוס הפזיז מחיפה, שותפתי לסצינה, שהייתה גם חברתי הקרובה – סיפרה בריטואל חוזר שהיה לה ענין אמיתי עם שלמה ארצי, לפני הצבא, כשמילצרה במסעדה בעין הוד. בכל פעם שהאזנו הוסיפה עוד כמה פרטים ולחישות, פקחה עיניים גדולות וסיימה בחיוך תמים. השמים אז היו נורא קרובים.
ברור שלא היה מצב שהיינו מפספסות את "גבר הולך לאיבוד", עם הפסינתור הגאוני בהתחלה והמשפט הטוטאלי ללב כל נערה – "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב". תחביר מילים מעט מעורפל שהביא עלי בהמשך (ולפי עדותן של כמה מחברותיי הטובות ביותר – גם עליהן) לא מעט פנטזיות וקטסטרופות אמיתיות ממין זכר – נתפסנו והתאהבנו בטיפוסים בסגנון הגבר החדש, עם התנהגויות רגשיות מהזן הגבולי ופירשנו בתשוקה שפשוט מדובר ב"דרכים משונות" של אביר איכותי וחד פעמי – "לומר לך שהוא אוהב" (למרות שבינינו, לרובם אפילו לא הייתה מרפסת…). הייתי בפירוש מגזימה ומכלילה: על בסיס המשפט הרך הזה התרחש בקרבנו מיני משבר דורי.
בטח שהגיע בהמשך המרד ואיתו גם הנקמה החמצמצה – "שלמה ארצי? פחחחחחחחח… איכס!". אלו היו שנות השנינה המחודדות. עירית לינור הובילה ב"חדשות" טינה אימתנית. ברזל מלובן. טורי מילים שלה ולא נשאר מרב החובל המוסיקלי אפילו פן אחד אותנטי. באחת, הוא החוויר והרתיע כאידרת דג רקק. חברותיי ואני, אז סטודנטיות צעירות ונימרצות, חיבקנו את עירית והצדענו לה מה לעשות, קבוע. לא הרבה מים זרמו בירדן, בטח מעט, אבל כך וכך קובים – כן וכל זה כבר היסטוריה מאובקת – התחכום, עירית ו"חדשות".

לפני כמה חודשים, כשהאיי-פוד (עדיין אין מילה בעברית לחמוד הזה?) שלי היה על סף סירוב לנגן שוב את "שינויי מזג האויר" שלא לדבר על "ירח" ובודאי שגם את "גבר הולך לאיבוד" הנוסטלגי, הוא בפשטות הופיע בחלומי. שלמה ארצי האיש והאגדה. נפגשנו ככה לילית לאיזה פטפוט חפוז. הוא היה מקסים, ממש כמו בבונוסים של הדי-וי-דיאים. חם, רגיש, אינטיליגנטי, לב ענק. למרבה ההקלה הספקתי להתוודות ולהתנצל על שנות השחיטה לפני שהתפוגג באפלה וזרק בפשטות – "אם את מגיעה לארץ בקיץ, תני קפיצה לקיסריה, הכרטיסים עלי ואחרי ההופעה נוכל לשבת לאיזה דרינק על הים, נקשיב ביחד לרוח".
התמוגגתי מאושר וחסומת מילים הנהנתי – בטח שלמה! מאיפה באת לי, אחי? בדיוק בזמן! אחר כך פרפרתי ונכנעתי לרגע, דמעה ואחותה הציפו והחליקו.
אחרי שהתעשתתי, כפלתי בחלום: גם יסביר לי את קומפלקס נעורי, וגם האזנה לרוח! איזה איש השלמה זה!
אז שבת, רבע לתשע, התיצבתי בקיסריה כמו שעון שוויצרי עם ענני לחות חגיגיים. תחושה רומית מתוקה עמדה באוויר. האמפי עד אפס מקום. האנרגיות משובחות.
  
 

"שינויי מזג האוויר" ו"במטוס סילון"(רק עם דיילת וענן)

כמו כלום זה היה שקוף – אני לארצי וארצי לי. הוא שאג במזמורים, התיר בקשרים, פתח בנופרים, ערבב בלבבות ושם את הכל מחדש במקום טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה מקורי או אובייקטיבי (עם היחס האישי, הדרינק והרוח) מצידי לומר את זה, אבל בכל זאת, גבירותי ורבותיי, חייבת להקליד את זה פיקסל על גבי מסך: יש לנו אוצר!