באה מבית פשוט

דיאן לופז-ווילסון, המלכּה הבוטנית של צפון מערב ארה"ב, חולשת על מעצמת אירוסים מפה ועד קליפורניה. קורות חיה עמוסי צער ועגמת נפש אבל היא מבקשת מראש ליצור דימוי הפוך – קליל ופרחוני, בסגנון הפופ הרך של ימי נעוריה. קצת מצחיק, כי קשה מאוד לתפוס אותה אפילו לרגע בג'סטה שאין בה מן המחאה או הטרוניה. ואין לטעות במראה הסבתאי משהו של לופז-ווילסון – כי היא לא פחות מתאגיד שמגלגל כשבעה וחצי מיליון דולר כל עונה – מאירוסים פקעות וטריים (בעיקר צהובים וסגולים). כמו עשירים אחרים, גם היא ניחנה בגחמה האינפנטילית, ששמה ייחקק לא רק על לוחות שערי הנחושת הכבדים בכניסה לחוות, אלא גם על גבי אביזרי שווא הנגישים לכל ילד ואימו.

שדות האירוסים מאחורי ביתה של דיאן בְּבּרוּקְס, אורגון (תודה מיוחדת ל Bob Nikkel על הצילומים).

לא הייתי הבחירה הראשונה שלה, אבל ג'סי קולטון חברתי המוכשרת, שלמדה איתי מוזיקולוגיה (נֶבֶל קלטי) לתואר שני, כותבת עכשיו את הביוגרפיה של דיאן והחליטה לעשות לי טובה ונוצר חריץ הזדמנויות. ברגיל, אני אלופה בלפספס הזדמנויות מהסוג הזה, אבל הפעם היה נראה שזה ממש קורה והכל התחבר – כי אני מטורפת על אירוסים והאביב שאג מבפנים.

ג'סי סיפרה שדיאן טיפוס אקסצנטרי, אז הגעתי מוכנה מבחינה פרזנטטיבית. לבשתי את השמלה הסגולה עם התחרה הצהובה ובמחשוף פיזרתי אבקנים רומנסקים ו-כמובן שלא שכחתי להביא איתי את הנֶבֶל. אחרי סיור רגלי בנחלה המאורסת שמאחורי ביתה, הוזמנו לשבת אצלה בסלון הצנוע (ירשם לזכותה של דיאן המָלְיָינִית). לא בזבזתי זמן על מיסמוסים או סימוסים (חוץ ממיסמוס חפוז ובלתי נמנע עם החתול שלה, ג'ימס) ושפכתי את אשר היה על ליבי: דיאן, לא באתי משום מקום – גם אצלנו יש כבוד לאירוסים, כבוד שקשור בעבותות למורשת ולגעגועים. אפשר להשמיע? הוצאתי את הכלי ושחטתי בפריטה ישירה ובקול חספוסה הצורב של ארצי הרחוקה, את 'שדות של אירוסים'.

 

נשמע שיר עצוב, הגיבה ברוגז ועל אף שלא הבינה את המילים בכתה ב-'זו לא אותה המדינה
כבר לא אותו החדר'. נכון, לא קל במזרח התיכון! התרסתי בפניה על כלום. יושבת לה על זרי הדפנה, בחלק הצפוני של הווילאמט וואלי (Willamette Valley) כאילו שגם כל שאר העולם, לוגם יומם ולילה פִּינוֹ נוּאָר מקומי – ועסוק ברמות עפיצות ובאיך לבטח לעצמו את הישבן הקפיטליסטי בחקלאות גורמה!

אפילו אחרי חברות אמיצה של שנים, ג'סי קולטון היפה הייתה מוכנה לחנוק אותי בשתי ידייה. בינתיים רק חייכה את חיוכה הנוירוטי וצחקקה מדי פעם במבוכה מתבדלת. אבל לא דיאן לופז-ווילסון תתרגש מתקריות של חוסר טאקט, או משפה שנשמעת כמו בליל עיצורים מקרי. אבות אבותיה הגיעו ממקסיקו, כך שנותרה בה חיבה מיוחדת לזרים שהורסים לעצמם והיא ביקשה תרגום לקטע על האירוסים.

אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו

של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

דווקא נוגע בה. היא מאוד מזדהה עם המילים. מה לא הייתה עושה כדי לחזור להיות אותה נערה תמימה המגלגלת לאביה בוריטוס ורוכבת על אופניים לאהובה השרירי שעבד בחביצת גבינות צאן? מי בכלל רצה לחשוף את כל הסודות האלו שהביאו לה איתם האירוסים? נאנחה והפיקה דרמה. טוב תָּמָרַס (כבר הפסקתי לתקן), לעניין: אני רוצה כרטיס – שלי ושל ג'ימס בסלון הבייתי, שיהיה כתוב עליו 'תודה רבה' – כדי שנוכל לצרף בפסטיבל הקרוב לזרים ושיהיה אישי, לא פְנְסִי שְמֶנְסִי – אני באה מבית פשוט.


האירוסים…. נו, מעניין… לא הכי ראליסטי…. אבל אני?! עשית ממני מרשעת! והגוף שלי… זוועה!!! …תראי, תָּמָרַס, או שלא קוראים לך – את מנגנת ושרה לא רע, אבל אני מאוד מצטערת – עשית חרה של עבודה! הרימה טון והניפה יד.

לא נעלבתי, אף פעם לא הייתה לי מכונית גדולה ומזמן השלמתי עם זה שכנראה כבר לא תהיה לי. לפני שהלכתי הוצאתי ושמתי על השולחן את הווריאציות הממוגנטות שהכנתי, שועלת ערבות פאטתית שכמותי.