'אדם דואג' / אילת כרמי במשכן לאמנות בעין-חרוד

פעם, בערך מאה וחמישים שנה אחורה אנשים היו גוזרים את הדאגות שלהם בשרשרות מסורתיות ואת היחסים שלהם עם אלוהים וגם מגדירים 'מזרח' ותולים על הקיר שידעו איפה. מי שצלח, גלגל דורות והגיע בהמשך לארץ הקודש, אחדים הצליחו להביא איתם לכאן מזכרות, מגזרות אמנותיות הנמצאות באוספים שמורים, למשל במשכן לאמנות בעין-חרוד. יש לכך הוכחות תלויות.

migzeret 1A

migzert g A

יאסי, רומניה / 1846/ אמנים לא ידועים (תצוגת היודאיקה במשכן לאמנות בעין חרוד)

אילת כרמי, חברתי, הזמינה גם אותי להיכנס בשערי העמק המזרחי דרך 'אדם דואג' שלה, פרויקט שער יפיפה, ציור שמן על יריעות פלסטיק שקופות, המתבסס על מגזרות נייר של אחרים – לוקח מלאכת יודאיקה מסורתית שהייתה שמורה לאמנים גברים ומפשיט אותה לטובת עירום נשי חלקי. בוחר את המילים ומשאיר את האריות.

ayelet 2 A

ברור שלא לשווא גזר עבורנו אמן מיאסי שברומניה, את המשפט המשובש 'אדם דואג על אובד דמיו ואני דואג על אובד ימיו / דמיו אינם עוזרים ימיו אינם חוזרים' על פני 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו…' – הוא גזר וגזר כדי שנמשיך לדאוג גם בהווה, יחידני וקבוצתי, על מנת שהדברים הנחוצים יעשו ביעילות, בדיוק ובתשוקה מול הרצף החולף.

ayelet pepole

שער הרחמים, או שער האריות? ולא בירושלים, אלא סמוך לשרידי יזרעאל, בירת ישראל הצפונית, כשמונה מאות שנה לפני הספירה, בתקופת אחאב. מלך רע (ואשתו זבל).

ayelet 2 top A

Ayelet top A

ולמה על שדיהן של הנשים כרוך סרט צר בד לוחץ? לא, לא משום שלקו בצניעות מיותרת, אלא בשל הצורך בתנועה חופשית, ככה מסבירה לי האחראית. העבודה פיזית מאוד אז שיהיה יותר נוח (והרי גם אֵל שַׁדַּי יודע להכביד).

ayelet big A

Ayelet 2 down A

ayelet down right A

האם בנייה? האם פירוק? האם משחק מתוחכם בדוּקים? לא ברור, מה שכן – כולם דואגים. רגע, אולי חוץ ממנו. כן, ההוא על הקיר ממול, מי זה?

ayelet man AA

כן, הזכר, עסוק בטקס משלו ישבן זקור, זנב מורם. לגמרי לא ניראה כמו אחד שגוזר, לגמרי אחד שמניף. תָחוּם בְּמרחב מקביל. רק שלא יפריע עכשיו, הן יודעות מה צריך לעשות. בתום לופ המעשה חסר הסוף, אולי יפגשו נטולי דאגות.

המעשה הבייתי

בפתיחה לתערוכה די גרועה, קבוצתית שהצגנו בה ביחד בסמטה לא נחשבת ביפו, כותרת מטריית הנושא הייתה נדמה לי – 'המעשה הביתי', פגשתי את האמן דוד לוי. אותן שנים אבל לא ההוא מהכנסת, אחד מה זה זרוק בלי שום תסרוקת אבל גם נעלב בקלות. הוא הציג כמה עשרות מברשות שיניים מחוברות בדבק חם שיצרו גוף של אנקור, מקור פעור בגובה ילד ואני הצגתי את אחת מהדיורמות הכי מביכות שלי. יצא אפילו קטלוג מודפס איכותי שאין לי ממנו עותק, כי מה שמביך מביך ולא מעוניינת בתזכורת. אבל בגלל שבא לי היום ישר לפרצוף הכל חזר.

diyorama-full1

כולל איך ניתן במילה אחת לשרוט אדם חשוף ופשוט להחריב לו לפחות שבוע. וזה מה שעשיתי אז לדוד לוי, נשבעת שבתום לב. מבודרת ביין לבן ובגבינות בשלות נגשתי להתבונן לו מקרוב באנקור ואמרתי שגוי, כלומר בפתיחות את הדבר הראשון שבא לי: 'מה זה, פיל?' אידיוטי, אני יודעת ופניו של דוד לוי החליפו במיידי צבע – רק להסביר שמדובר בתקופה שכל החדשות היו מלאות בשערוריית 'פרשת הפיל האחר' – שגם אם לנקות אינטרסים פוליטיים, בתכלס גם היא התחילה ממעשה מאוד ואולי הכי בייתי, שהצליח בהמשך 'לצלם' את המוסד שלנו עם הזרבובית למטה מול כל העולם.

במילים אחרות, 'פיל' לא הייתה אז מילה שמשליכים סתם לחלל האוויר. והדוד לוי הזה, כמה במבחינת מראה יכולת לחשוב שהוא כאילו משוחרר מדברים כאלו, ענה לי בטון לחוץ: 'ניראה לך?' והיה קל לזהות התגודדות של דמעות זעם (איפה בתוליות…), בזויות עיניו עת סינן לעברי – 'שאני אבין, גם לך אכפת שאני טבעוני?' ואפילו שאני אוכלת בשר מתמיד בכלל לא היה לי אכפת, אבל בשלב הזה כבר לא היה עם מי לדבר ואולי לו לקח שבוע, אבל אני הלכתי כמה חודשים טובים עם המטען שדפקתי למישהו שאני לא מכירה פתיחה רק בשל חוסר מחשבה ושפה מרושלת.

ככה שהיום, כשפתחתי על הבוקר את 'נשיונל גאוגרפיק / לא מה שחשבת' וראיתי במו עיני שדוד לוי הבוגר, כבר לא משחק דנטלית והפך לבעל גלריה נוצצת לשנהב אלטרנטיבי – גם סוחר וגם עושה וגם תומך מכאן, על החוף ליד, מלוס אנג'לס, ביד יותר מרחבה בהתנחלויות – נהיה לי חלש בלב. הוא התראיין לאיזו תכנית בוקר שלהם, כנראה לכבוד חידוש השיחות והתחיל ללהג איך שבישראל הוא לא יכל להיות מי שהוא באמת, רק פה, עם הגישה הישירה לאנונימיות.

'למה אתה מתכוון?' שאלה אותו בעניין פסיכולוגיסטי, מראיינת שחורה עם בוטוקס שגולש עד לאוזניים והיה ניתן בקלות לזהות, שאפילו על פני תחקיר מקדים מלוא כובד משקלה היא צועדת על ביצים. הוא שתק לרגע ובאחת שיחזר אחד לאחד את אותו הפרצוף המוכה שחרוט לי על הקשיח. 'קשה להסביר', הוא אמר 'אבל להיות טבעוני, גֵיי, אמן ופטריוט כנף ימין פעילה, לא שורד אור שמש בישראל'. הקאתי דֶה זָ'ה ווּ, בחיי.

היכל החרפושית האכדית

אולי תפני לאחד מהמִשכּנים בקיבוצים. זה מה שהוא, ג' שהיה שותף איתי בדירת סטודנטים יותר משנתיים (!) אמר לי כשהרמתי לו טלפון ואני זוכרת את זה כמו היום לרחרח מה דעתו לאצור לי איזה תערוכונת בסתיו. היו לי כבר לא מעט עבודות שתיעדו את ההתנסות שלי, שהיא חוויה קולקטיבית של הרבה מאוד נשים בעולם, לא סתם אמנות מתה או תלושה מהחיים וגם התחבר באותו זמן מעולה לשיח הטרנדי על הגוף השלישי בפוסט חלל וזה היה בשלב שג' עצמו כבר ויתר לגמרי על האופציה של להיות אמן והתאקלמו בינינו יחסים די קונקרטיים, אז למה לא בעצם? וגם לקבוצתית הייתי פתוחה. מאוד פתוחה.

זה היה באלפיים ואחת, אחרי שחזרתי מלונדון וכבר היה ברשותו האגף המפונפן במוזיאון ישראל לאמנות ישראלית הדור החדש, הוא טיפס במהירות שיא (מי שמכיר מקרוב יודע איך), עם משרד קטן מתחת לאדמה הוא גם היה קצת חייב לי, הפניתי אליו כמה בריטים עשירים יהודים שרצו לתרום ספסלים חסיני גשם ושרב מסביב לשלולית שהייתה בתחילת הקמה – תהליך שכולם גמרו ממנו, שלא יאמן – טאיג'י אסאנו היפני שמשנה לגמרי את התפיסה הסגולית בת זמננו הבטיח להביא את המים הכבדים שלו והמון פוטנציאל לאחווה לאמצע גן הפסלים של הבירה. אפילו נהיה ויכוח אולי כדאי להעביר את הפסל 'LOVE' של רוברט אינדיאנה, ליד, שישתקף, אבל עד שהספיקו לריב על זה היפני הכניס את עצמו כלכלית לקטע של איחוד אירופה והשלולית עשתה פרסה לברלין, הטענה הרשמית הייתה שבגלל הכיבוש.

באופן אישי לא הייתי בין המתלהבים מהשלולית. היא נשמעה לי כמו מטבע זהב תקין פוליטי שיעשה מיליונים של קיטש הומניטרי עאלק ובכנות אני מודה שאף חשתי שמחה קלה לאיד כי ג', ששלח אותי לקיבוצים וקבע לאותו סתיו שחמדתי להציג באגפון שלו את מ' שלמדה איתנו ביחד, עוד פעם עם פורטרטים של סוסים עיוורים, היה מזוהה ומעורב בראיונות מתלהבים ודביקים מאוד על השלולית.

היום, כמו שכל אם וילד בבית ספר יסודי בירושלים יודע, אפשר לבקר כלול במחיר כניסה רגיל למוזיאון ישראל ב'היכל החרפושית האכדית'. את כל מה שחפרו שם בשביל השלולית הצליחו להעמיק לעוד לשלוש קומות קטנות בלי למצוא אף קבר (!) ולאכלס בתצוגת פסיפסים, מטבעות וכתבים עתיקים ששופכים אור על קרב ענקיות: האכדית מול המצרית שממלאת את האגף האגף הארכיאולוגי ממול כמו מטורפת ושם נפגשנו, אצל האכדית כשקפצתי השבוע לארץ להדק חוטים עם הגלריה בתל אביב לפני התערוכה שלי בניו-יורק.

 

Egyptian_-_Scarab_of_Ramess

חרפושית מצרית (של רעמסס השני) / המאה ה-13 לפנה"ס

Akkadian_scarab

חרפושית אכדית / בערך 2400 לפנה"ס

 

ג' נראה נהדר, בכלל לא רואים עליו את השנים והוא חיבק אותי כאילו שהוא נורא התגעגע. על הבוקר היה מזג אוויר פנטסטי וישבנו על אחד הספסלים בחוץ (אחרים, ההם שהכרתי לג' הסכימו לתרום רק אם נוף לשלולית). הוא דיבר הרבה על הילדים שלו, הגדול מתגייס עוד חודש ואני סיפרתי לו מה אני הולכת להציג והראיתי תמונות. אחרי ששתינו קפה ודחפנו קרואסון שקדים נפרדנו ונגשתי לחנות היפה של המוזיאון המחודש. מעבר לזכוכית התצוגה הם נראו משגע, צמידי כסף עם חרפושיות אכדיות, תעתיק של ממצאים אמיתיים. לא היססתי לרגע וביקשתי מהמוכרת שתארוז לי עשרה למתנות עם תוכן.

פסטיבל פטריות

לא, לא מדובר בפטריות שהיינו אוספים בשדות העמק או בחורשות האורנים הדלילות, לאחר שהואילו לספוג מספיק גשמי חורף. אלו הן פטריות שגדלות ביערות ענק חשוכים, שגשם שחור ועקבי מרביץ בהם דובים, ושרכים בגובה מטר או יותר מתלחשים עם גזעים על איפה בדיוק למצוא אותן – מנוקדות כיפה, שחורות דמויות סלע, מסולסלות כחסה וכרובית, ביישניות כצדפות ים, ארוכות גבעול או צהובות עֵין ביצה. ובאוקטובר כל שנה חוגגים להן פה פסטיבל, עם תצוגה ומקומות ראשונים וברור שגם מוזיקה ואוכל ומכירה של חמודות מכל מיני מינים הביתה.

הזוכות המאושרות וכל השאר:

איזה יופי עיצבו השנה את התצוגה!
אומנם שילוב גולגלות של מכפילי פרסה הרתיע במבט ראשון, אך במבט שני הביא איתו את ג'ורג'יה אוקיף,
והעצים את תחושת הפראות והסקרנות.

אחרי שסיימתי לבדוק את התצוגה הלכתי לבדוק מה אפשר לאכול ועם מה אפשר לחזור הבייתה

אלו בלוקים של פטריות שניתן לגדל בבית. קוצצים כל פעם כמה שצריך ופטריות חדשות ממשיכות לבקוע מתוכם. מדליק! הייתי על סף קנייה, אבל המראה הזה (למטה), הפיל עלי תחושת אימה לא צפויה. מה? לישון בלילה עם דבר כזה באותו בית?

 כזה דווקא כן קניתי, בצק פילו ממולא בתבשיל פטריות שנטרל.

וגם את הסווטשירט הדוּבּי הזה עם הסמל של הפסטיבל, שאולי מייצג יותר מכל דבר אחר, את השינוי הפסיכדלי שעברתי מאז שנחשפתי להשפעתן הממכרת של פטריות היער האורגוניות. הרי לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לקנות ולא כל שכן ללבוש אחד כזה. משמין, חסר גזרה, מפרסם אירוע ובלתי מתוחכם בעליל. אז במלוא הכנות והאמפתיה – אני מודה שאמריקאים שחיים פה, אולי לא יודעים איך לבשל את הפטריות המעולות האלו, מבלי להחריב את טעמן הטבעי עם איזו אבקה לשיפור לא נחוץ, אבל הם בהחלט טובים בלשכנע, שאופנה זה לא ממש חשוב, העיקר שחם וקרוב לטבע.

לגנוב מפטקין ולשחד בוודקה

יצא ממש טוב שבערך חודשיים לפני שהגעתי לביקור הנוכחי בארץ, הציעו לשולמית דוידוביץ' ולי, ליצור עבודה תחת ההברקה של 'קרובות משפחה וירטואליות יוצרות ביחד' (במקרה שלנו דודה ואחיינית) כחלק מפרויקט לקידום אמנות נשים בפריפריה – הכולל גם את השוהות בגולה ובעצם את כל מי שמתגוררת במרחק עשרים קמ' ומעלה מתל אביב.  במייל שקיבלנו גם נאמר, שאם היצירה תזכה להצלחה יחסית, זאת אומרת תצוף בשלום מעל עניני אקטואליה, יתכן שהאוצרת הנודעת ביהדותה הפוסט-מודרניסטית, ג'סיקה פישביין מהמטרופוליטן בניו יורק תגלה רצון, עניין ותקציבים. אז השבוע, לאחר דישה על סף מייבשת און-ליין סביב כאן-שם-ועכשיו, פשטנו ביחד ובחי על התערוכה הנפלאה 'מסת הרפאים' – של יצהר פטקין במוזיאון תל אביב, כדי לגנוב רעיונות ונקלענו למה שניתן להגדיר בעדינות – חפירת מקצוע אובססיבית. יתכן ויש שיפרשו שמפאת קינאת פין פרובינציאלית, אבל לדעתי לא רק בגלל זה.

 

בכל אופן – מעבר לעבודת מצלמה נמרצת שניסתה לצוד את הטכניקה, היו גם תלישת חוטים  בחשאי ונסיון פאתטי לנכס בעיניים את טביעת האצבע האמנותית של פטקין. נו באמת…. ושולמית עשתה פוזות למצלמה כדי להסוות וגם צילמנו כאילו אחת את השניה מֶצָלְמוֹת (טריק זול), כי השומרות הקשוחות של המוזיאון, שנהיות רק יותר ויותר מפחידות עם השנים, לא אהבו בלשון המעטה ואחרי כל פלאש הייתי צריכה לשחד אותן באמפולות וודקה שחורה, אפילו שפורמלית – מותר לצלם בתערוכה.

אני את שולמית

שולמית אותי 

כל כך מצא חן השימוש שפטקין עושה ברשתות שאינן חברתיות . חדרי הוילונות השקופים בדימויים מרצדים ובטשטוש רך וכמובן ציורי הגברים החסונים שמציעים את עצמם כשטיח פרסי תלוי. כמה יופי ועושר רוחני! והרי גם פטקין כרך עצמו ביצירה משותפת, כפי שכתוב חזור ושנן בעלוני ההסבר: "…סדרות של ציורי מסכים שראשית היווצרותן בשיתוף פעולה עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי (2001-1949) ובהתייחסות לשיריו…". למרות הדימיון הנסיבתי –  עת פילחנו במדרגות הנעות את האגף החדש דרך הקפיטריה לפעפע אל התערוכה המדוברת 'צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו' – שיחתנו נאלצה להדרדר כששמענו את 'זעקת הבלוטה', תעוד מצולם של מה מחזיקים גברים הודים בכיסים ומכאן לסוגית העומק הפוטנציאלי ביחסים בין המינים, צחוק גדול.

ג'יטיש קאלאט / זעקת הבלוטה 2009

שיח גלריה

אוסף מצוין של אמנות עכשווית מוצג עכשיו בחלל הגלריה הגדול של המוזיאון המחודש. נחמה לוסטיג האוצרת, הצליחה להתקין הון עתק לטובת פרסום התערוכה. זה עובד כמו קסם. עולי רגל מכל רחבי הארץ והעולם באים לצפות בקומבינציה הגאונית שנרקמה שם. בכניסה, על מסך פלזמה רחב – האמן ניצן מעוז מחרבן על נוצות בפאתי ירושלים (סרט של 30 דקות – וידאו ארט בשחור לבן), לצידו, גם בקונטקסט פוליטי, עבודות ענק נפלאות של אופקית לוי – "פחם על שעם" ובמרכז, במיקום אסטרטגי, ציורי שמן – נופים ופורטרטים 'בסגנון מסורתי אבל עם קריצה' (כך כתוב בקטלוג).

"הוא יוצר את האמנות שלו בשתי ידיו!" התרגשה נתנאלה.
"אלא מה – בשתי רגליו??? את כזו סנטימנטלית…" נאנחה בבוז כוכי.
"הוא דיוקנאי מן המעלה הראשונה, רק חסרי לב יכולים לא לראות את זה!" תקעה לה, מתעלמת מ"רגליו" ומה"סנטימנטלית" ומהמשך הברברת שלה על היבלות ועל הציפורניים הלא גזורות שלו, כשהיה נער במושב.

עבודה של אופקית לוי / פחם על שעם # 8
פחם על לוח שעם / 2010

כשהן היו נערות דשנות לפני גיוס, הוא (הצייר הנאה דניאל מנחמי) – כבר היה פציפיסט ידוע לשמצה וכשנחמה לוסטיג סיימה את הלימודים שלה בלונדון (מאסטר כפול בתולדות האמנות), ילדו שתיהן, בהפרש של שבוע, את בכוריהן – אמיתי (ארבע קילו ומאתיים) ואיתמר (שלושה קילו ושלוש מאות).

"אלפיים רגל"

ארבע שנים של קניבליזם עברו עלינו ביחד במחלקה לאומנות בבצלאל וזה לא מעט. ירושלים הקפידה להישאר מאובנת גם כשהאקדמיה הייתה שורפת "מכשפות" ואחרים. על רקע דמגוגיות שוביניסטיות לגופה של אומנות, תוך הצהרות סופר נחרצות מצד המלמדים – מה נכון ומה לא, בדירה משותפת – בישלנו אורז עם ירקות, מרחנו קוטג' על לחם, ביקשנו להבין ולהתאים וגידלנו את זנב החתולה.
היינו נשים צעירות, עזבנו מאחורה עמק, נפגשנו בבירה ולחמנו זו לצד זו בשדה קוצים, בלי לדעת אפילו שזה מה שאנחנו עושות. אז, ברגעים של עננה, איילת הייתה מפלחת את האויר ומזכירה לשתינו בצחוק גדול: "אז מה? לפחות יש לנו שמות של טייסים: "איילת כרמי מקיבוץ בית השיטה!", "תמר המר מנהלל!".
ככה, כמעט 20 שנה אחרי, היא יוצאת בתערוכה חדשה בגלריה 39 עם השם האווירי "אלפיים רגל".

מצוידת היטב בתעשיה שלמה של חלקי כנפיים, גלגלים, עצמות וצוות נשים חוקר- יאללה עולים לאלפיים רגל.

"מדובר בתהליך עבודה שהוא כמו כתיבת יומן. כל יום אני מציירת כמה דימויים או חלקי דימויים על גליונות פלסטיק שקופים… בזמן האחרון יש לי גם ענין רב בסוגים שונים של עצמות" סיפרה בהתרגשות, "וגם מבנה של כנפיים ממשיך לרתק אותי, בעיקר המקום של החיבור עם הנוצות".

צבע שמן על גליונות מפל (פלסטיק שקוף)

הדימויים הסופיים מורכבים מחלקי דימויים שצויירו קודם לכן
על גליונות פלסטיק שקופים, מחוברים אחד אל השני ואל הקיר בסיכות קטנטנות

לצוות הנשים של אילת, ראש על הכתפיים וידע טכני שעובר מדור לדור (ומתערוכה לתערוכה). הן מומחיות בבנית מכשירי טיסה, מיני גלגלים ומכניקות קמאיות, אלופות בלבצע משימות קיומיות בסביבה נתונה ולרוב מעדיפות לעשות את עבודתן בגוף חשוף. כשצופים בהן בעת מעשה ניראה (שקוף) שמלאכתן רוחנית וגשמית בו זמנית.

"אז הפעם אני רוצה לעבור את החוויה הזו של הרכבת הדימויים לראשונה בגלריה, להרגיש את הקסם ולשמר את הרעננות ואת גורם ההפתעה. כל הדימויים הסופיים יורכבו על הקיר של הגלריה, שכבות שכבות של השקופים המצוירים… לא, אני לא ארכיב אותם בסטודיו לפני", תיכננה וסיפרה לי לפני כמה חודשים.
"הגעתי לגלריה עם הערימה של כל הגיליונות שציירתי במשך חודשים, הפשלתי שרוולים ויצאתי למסע" פרקה באוזניי לפני כמה ימים, אחרי שהשלימה את ההרפתקה אצל 39.

איך היא יודעת בכזו שנינות לקסום בסך הדימויים הסוריאליסטים האלו עד שנוצרת סביבה כל כך אותנטית של אגדה שקופה, שכאילו היתה שם מאז ומתמיד?
כשעיינתי בצילומים ששלחה מ"אלפיים רגל" (וכמה חבל לי שאני לא יכולה לבקר פיסית בתערוכה) זה פתאום היה כל כך ברור: היא לא ידעה איך, היא פשוט קפצה פנימה, נכנסה לתוך אחת מהגיבורות שלה ועשתה את מה שהיא דורשת מהן כל השנים האלו: לפעול על פי אינטואיציה טריה בזמן הכי חם, בדקה הכי לוהטת – לאתגר את הקצה. מטרה חמקמקה אך מאוד ממוקדת שמבקשת ללכוד באוביקטים השונים, לכדי משהו שעובד. זו מיומנות כל כך מעודנת ומדויקת שלמרבה השיחוק יצרה חלופה ויזואלית מדהימה שמצליחה לטלטל היטב גם בראש וגם בבטן.

טכנאיות המעוף של אילת: לא קורבנות של קניבליזם, לא נותנים בהן ביס ולא מכניסים אותן לפיתה
ואם יש צורך הן עוטות כיסוי ראש.

איזה יופי!

"אלפיים רגל" עד ה- 17.7 בגלריה 39 , רח' נחמני 39 תל אביב
שני-חמישי 11:00-18:00 שישי 10:00-14:00 שבת 11:00-13:00

לאתר של אילת כרמי

© הזכויות לצילומים שייכות לאילת כרמי.