ארנסט האקל / 1834 – 1919
לקמפינג פרק 63: בלי פואנטה / עופר גורדין
השתגעת? לא סיפרתי לה כלום עלינו! אבל כן הייתי ביוסמיטי – עם עופר. לבמבי התחשק לשמוע על זה, בערך כמו שלדג זהב בא לשחות בצנצנת. לא עניין אותי, החלטתי שהגיעה השעה להעמיד את קורות 'ההיסטוריה של הזמן הקרוב', על דיוקן ולסתום פערים של אמון. הייתי בת עשרים ושלוש וליוסמיטי הגענו בסוף הסתיו, כשבפארק היו יחסית מעט מטיילים. את הצוק המפורסם (אל קפיטן El Capitan) שרואים בכל הצילומים, היה לנו כמעט לעצמנו. עופר גם טיפס אותו, עם עוד חבורת דנים. אני לא. שישה ימים חיכיתי לו למטה, מקטלגת סחלבי בר – הפרח הכי ממזר בעולם, שיודע אגב, ללמד המון דברים על טעויות. אני לא רוצה להיסחף לפרשנויות תיאולוגיות, אבל כשעופ… נדמה לי שאז, כבר קראתי לו 'עופרון'… חזר מלמעלה, הוא היה אחר. הצמיח קרניים וגייס פרווה חלודה שהתרברבה עם הרוח בקצוות. הייתי צעירה מדי בשביל להתמודד עם שינוי כזה דרמטי ובלי קשר, כמו היום – גם שם, לא היה בי את הדחף להתאמץ בשביל להשקיף מלמעלה, או להזיע כדי ללכוד פרספקטיבה. אתה לא חושב שזה מוזר, שכשלוקחים זיכרונות ותופרים אותם ככה בסיכות, לקנה מידה גאוגרפי, תוך דקות לא נשאר מהם כלום על פני השטח?
סדק של חשדנות ועצבנות העמיק ותיזז בין עיניו. מתחילה עוד פעם? את יודעת שאת הורסת אותי עם הסיפור המפוצל הזה? לעזאזל איתך תמרי, תני כבר את הפואנטה! טוב, אל תתעצבן… אני נותנת … בכיתי בגללו הרבה, אבל בפועל, די מהר עליתי על רמפה אחרת וזיהיתי את עצמי ככוכבת הבלתי מעורערת של 'חלום כחול' ('כן, יש טיפות של שיגעון בינינו'), קורעת במות עם רמי פורטיס וצוחקת צחוק פרוע של 'שועל במנוסה'. מה אתה מסתכל עלי ככה? אף פעם לא אמרתי שאין בי צד אינפנטילי… סוף סוף צחק. קח, שתה משהו… תשמע במבי, מטורפים המעברים – עכשיו, כשפרנסואה מגיע לביקור ואני מרגישה אותו מתקרב כמו גל רחב ושקט – לא הכל, אבל הרבה ממה שהתפרק אז ליד 'אל קפיטן', חוזר.
אומנית זעירה 