קמפינג – פרק 56: בין אלות המסטיק

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין

עשרים שנה לדרמה בעגמומית, במבי הבטיח חתונת כסף – כבוד גדול, חוגגים! מעלה הכביש הצר, מצחין מנבלות, כמו תמיד. באלף הקודם, במיוחד בקיץ, כשהיינו מטפסים ברגל את כל הדרך אל הר ונגעלים מהריח – היו שהסבירו בידענות זואולוגית, שחזירי בר באים בלילה לחפש אוכל, נכווים מהגדר ומתחשמלים ושבתצלומי אוויר אפשר לראות את הגוויות שלהם, מוטלות בחופשיות מסביב לאתר. אבל לתפארת אירועים חשובים כאלו – יש תמורה – יפה הבלורית: מדיין. תואר: אייקון. 'מדייני, מדייני', היא מכרסמת כמו אז בשיניים גלויות, שכולם ישמעו. מי לא זוכר את מיקה שגב, שהייתה פעם מתקן צר מותניים לכומתות ופלנליות? גם היום היא שומרת, לעומתה מדיין מזייף ומצטרף לעדר המכריסים ליד המצודה הצלבנית, כדי לפצוח בדבקת לוחמים (הגרסה הגלילית). כמו שעון חול, חובטת התחושה המוכרת שעל גבול הפוביה, מאיצה דופק ומסובבת סירנה בין הרקות. פשוט אין ברירה, אני מבקשת מפרדריק (השבדי של זיווני, גוי למהדרין ועוד בהילולה הזאת…), שנחרוג אל בין אלות המסטיק, בטוח הביא איתו קצת עשב רענן. לזיווני לא אכפת, היא חריף נוסטלגית על אחרים ביום כזה ובמבי תקוע עם מיגרנה, בין יינות נטופה לבושם היסמיני של מיקה – הספיק לזרוק קודם, שיש לו בעיה עם רוחב פסקאות, חייב לדבר איתי על זה. בסדר, ניראה אחרי העשב.

פרדריק מחייך בנדיבות. בכייף, הוא ישמח לעשות סיבוב, אולי נראה איגואנות! הוא קורץ שיהיה ברור ומכווץ עיניים מול השמש (בטח חושב שאנחנו על הגלאפגוס). בכף ידו הרחבה מרוכזים גלילונים כחולים. צריך להדליק… הנה אש, לשאוף! זנב הסוס הצהוב שלו ארוז בבנדנה ועל פי תנוחת כתפיו, ניראה שהוא משייט עכשיו לתוך פיורד רחוק במחוזות ילדותו. תגיד, מה אוכלים בארוחת בוקר בשבדיה? אין צורך במשקפת, אני כבר לא שם ושלווה נעימה נופלת בקצות אצבעותיי.

פתאום הם מתחילים לירות. קודם בודדות ובמעבר רך, צרורות. 'שירה צרופה' אומר הבלונדיני במבטא זר. קחי עוד, מתוקה. מה שאני הכי אוהב בישראל, זה שלכל דבר יש מלודי. ענק, פרדריק! לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר! מכיר שירים של הגבעטרון? הם גם מקיבוץ, כמוך. בלי אחריות, נדמה לי שהוא פוצח בשירת 'ים הכדורים' וישר אחר כך ב'שבדי ציני עם כינור גדול'.

לקמפינג פרק 57: אנו באנו לכרתים / עופר גורדין

קמפינג – פרק 40: מים כבדים

לקמפינג פרק 39 – כאן השריונים / עופר גורדין

בחזרה לעבודה. החדרים ב'הוצאת צרצר' (בעיקר המחסן) מדיפים ריח של – כמעט נוסטלגיה. צבי אומר שאני נראית כמו אחרי חופש, יפה לי. תודה, אני באמת מרגישה שאני יכולה לטרוף עכשיו פאי דובדבנים שלם, במכה אחת. את כזו ליצנית תמרי, אם ההומור הציני שלך היה יכול למכור ספרים היינו מיליונרים. מה ציני בפאי דובדבנים? ו…מיליונרים??? …. לצבי יש בפירוש דרכים מיוחדות לתאר מציאות… אנחנו הרי, כבר כמה שנים טובות – מונשמים דרך הצד המשונן של הגרדום.

…תני עדיפות לטקסט של גורדין. פגשתי אותו אתמול והוא עשה לי את המוות. שעתיים ניסיתי להבין למה הוא מתעקש על מספור בניטים ולא הוצאתי ממנו כלום. מנוול כזה!
הוא צודק. אפילו על מרשמלו וורוד מסביב למדורה, זה נשמע כמו חלום מסויט – לשבת שלושתנו ולסרוג לכדי ספר, את הטקסט הבארוקי שלו – "אלזה: אישה וחשמל". עד שתצא נשמתה של הדיווה בכל בית בישראל ויהיה קצת שקט.

אני פותחת את המחשב ומחדדת תדר צרפתי, למה למהר? מילים בעברית מחכות לי בערימות גבוהות, מפה ועד טולכרם. כרגיל, האייקון של שעון החול לוקח לעצמו את הזמן, רגוע. בונז'ור פרנסואה?….תאותת … המים הווירטואליים רוחשים בסימן גאות ועוד מעט יהיה מאוחר מדי. אצות אקטואליה יכסו את המסך במבזקי כזב, עד מחר לפנות בוקר או עד הודעה חדשה. בינתיים, אני קוראת ומגיעה לפרק על הטנקים…. ממש לא מזיז לי הכאילו אייטם על זיווני ופרנסואה, סתם ספין זול… אבל איך הוא דחף לשם את אמוץ?! אני צריכה אוויר. צבי לא קולט. במבי החליט הפעם לפזר מלכודות על כל פני השטח. יש אנשים שנולדים ככה ולא יכולים אחרת – רק מתים לסגור קפיץ על חיה אומללה שטעתה בדרך. אף מילה על קומוניזם, אבל זה כל כך מזכיר לי את האימרה המזרח אירופאית, שהושרשה אצלנו טוב טוב בבית: 'חופש תמיד כרוך בסימן שאלה'.

הופה… הנה… סוף סוף – הוא צף על הגלים! בערוץ דיסקברי כבר היו משתילים סביבו כמה דולפינים, שיצטלם יותר אטרקטיבי ויותר 'הומני'. חבל שהקליטה לא משהו היום… שומעים אותו ממש גרוע! אני מצליחה לפענח מתוך הבליל, שהוא אומר – שיש עוד לפחות עשרים מפות שחייבים לחבר דחוף, אחרת הוא אבוד במערבולת, שכחתי שהוא שוחה במים כבדים? לא שכחתי, אבל איך אני יכולה להתמודד עם כל זה?

לקמפינג פרק 41 –  חלומות / עופר גורדין

קמפינג: פרק 36 – הגרעין הקשה

לקמפינג – פרק 35: פאקינג חוף / עופר גורדין

 

חום אימים! לפני שנפלתי לסיאסטת אחר הצהריים, חשבתי על פרנסואה. קו אווירי לח שכמעט אפשר היה להרגיש, נמתח בינינו ודמותו האבודה של הצרפתי הדיפה חמצן מועשר וניחוח אלמוגים סגולים. למרות שבריריותו הפיזית, מוחו הצעיר מכה גלים ועושה את ההבדל – אתמול למשל הצלחנו להצמיד ביחד, וירטואלית, שלושים ושבע נקודות מגוז של עשר מפות מאזור הבונקר שבריף הדרומי! זה לא מעט! אני מתגעגעת ונרדמת. טלפון נכנס באמצע.

תמרי, זיווני שקעה. עוד פלאשבק מהפטריות שלקחתן בדרום אמריקה. לא עזר כמה פעמים אמרתי לה אז, כשנתקענו שבועיים בכפר של האלפאקות – שזה לא שמפיניוניות שמגדלים בשרון – היא לא שמעה או לא רצתה להקשיב. יכול להיות שהאוזניים שלה היו מלאות בגראס, או בחרא יבש של הבהמות היורקות – מי יודע. אלא שבמבי גורדין, מתעלק הפעם בהאשמות אישיות, מרומזות למחצה – היא מחכה עכשיו שפרנץ שלך, ייקח אותה לאכול לבנה וזיתים במג'דל שמס, היא גם מתמוגגת מכך שצנחנים אמריקאיים ממלאים את השטח ליד עגמומית. את יודעת מה זה אומר, נכון? חתך נמוך בסוף המשפט וחשף עד כמה הוא מודאג ועצבני. שוב הביא את הטיעון שאנחנו זה הגרעין הקשה, מכרים ותיקים שנקשרו בעת מארב ושאסור בשום אופן שמידע פנימי ידלוף החוצה. חומת מגן של העצמי – מעצמו. אפשר לחשוב… את מי זה מעניין שקצת אורניום אנושי, שוקע אל תוך מי התהום? פחות באר אחת, מה קרה?

זיווני היא משבר דורי, אבל במבי לא רואה את זה כי הוא נשרף אצלה עוד מלפני שהחליט לשנן ולשכתב את 'מיתולוגיית אלזה'. סתם הנחה סבירה – הזיכרונות מכים בו כרגע ברוורס… טוב, מי יכול לראות את קורי חייו מתחרפנים ולעמוד מנגד? יש לי אמפתיה לזה, בטח – מצד שני, אני מכירה את הטריקים השפלים שלו. הוא בטח תכף יספר לי על עכברים שניסו לשתות מים והתחשמלו ממש רגע לפני. רק כדי להפחיד… אוי-יוי-יוי מה מחכה לי!

עוד לא קראתי את הטקסט שהשארת לי על השולחן ותודה על השוקולד והיין… אני עוד בחופש, אתה יודע.
שום בעיה, אבל מה עושים איתה?
תן לי כמה דקות להכניס את האווזים למקרר ואני חוזרת אליך… מה פתאום? אני לא מבשלת כלום, השתגעת? יותר מדי חם היום.

לקמפינג – פרק 37: מסיכת מוות / עופר גורדין

קמפינג – פרק 26: כשירות הרמונית

לקמפינג פרק 25: כמו שעון / עופר גורדין

 

פרנקי נסע חזרה ודבר הוביל לדבר. באתר שאני מבקרת בו כמעט כל יום, אושן נקודה קום (www.ocean.com), פורסם שמחפשים אנשים עם השכלה בארכיאולוגיה ימית (עדיפות לדוברי גרמנית וצרפתית… פשוט בול!), לשבוע צלילות בחופי נורמנדי כבסיס למחקר שיתופי ברשת! זה לא יקרה שוב… כמו אז, שהדברים התפספסו. כשעברתי לתל-אביב, אחרי שסיימתי את המאסטר בציוויליזציות ימיות בחיפה, הלכתי לכמה פגישות של ייעוץ הרמוני. אני אפילו זוכרת את השם שלה – דר' זיוה חרמוני – נחשבה אז למי יודע מה מוצלחת. שפכתי שם הרבה חומר על הנסיעות למינכן ולבריסל והיא לקחה את זה כבד – ולחשוב שאפילו לא חשפתי את הקשר הלא ברור שהיה לי (ושעדיין יש לי) עם "השועלי" ממנחמיה… טוב, היה לי ברור שאם היא תדע עליו, זה יחסל בצ'יק את הכשירות שלי להתאים לרובריקה של "לקוח עם פוטנציאל להרמוניה כוללת" – זאת אומרת למישהי ששווה השקעה. גם אז, בדיוק נקלענו -"השועלי" ואני, למשבר נפט והנחתי שבין כה, בקרוב הכל יסתיים בינינו – כך שלא היה מדובר באיזושהי הטעיה מכוונת או במתן מידע כוזב. בלי קשר אליו (כי כאמור, הוא בכלל לא היה נוכח שם), בפגישה האחרונה ששרדתי את זיוה, דיברנו על עוצמתו של פיצוץ מקורה – כדימוי כמובן.

"את צוללת את החיים שלך הלוך וחזור, במקום לנשום בטרטוריה אחת ולהתמקד – עיסוק במילים יכול לשמש לך כעוגן לסביבה שהיא בית" – ככה היא אמרה לי החכמה הגדולה! כל כך כעסתי! שמעתי בברור את קינאת הנשים הפרובינציאלית מתפרצת מגרונה ואת השרלטנות המקצועית של "האני", מטפטפת מכל סוף משפט שלה. למרות זאת, היא הצליחה לחרוץ אז, את גורלי – כי בבוקר למחרת, חתמתי עם צבי על שהייה אינסופית בכלא המילולי שלו – הוצאת 'צרצר'. את חרמוני עצמה, לא ראיתי יותר – זה עלה הון ובשביל מה? מה פתאום שמישהו יחליט בשבילך עד איזה עומק מומלץ לך לצלול ובכלל, השאלה של מתחם אישי היא כל כך מורכבת!

זיכרון הבעת פניה הצדקנית היווה עכשיו, גם את הקש וגם את הגמל – כמו שאומר החנוך: אדם בתוך עצמו הוא גר – מילאתי און ליין את טופס ההרשמה, פלוס תמונה ויאללה – מצולות עולם שנייה, בקרוב אצלכם. לא שאלתי את צבי לפני ולא אמרתי לו – שאם הוא משלח בי עוד פרוזה אחת לקריאה, אני מתכלה – אבל זה היה באוויר ובאופן ממש… הרמוני (!), הוא בא ואמר שהוא סוגר מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט. חודש שלם. חופשה עם תשלום. כולם פה זקוקים לזמן ריק. הוא הסתכל בי בחום, התקרב ונגע קלות בכתפי – זה נורא הביך אותי – לא שראיתי בכך רמיזה מינית או משהו, אבל לא הייתי פנויה לדקויות. "השועלי" תמיד משנן לי בנימה אבהית: איפה שאין גדר כנראה שלא צריך אותה, אבל אל תתפסי לשאננות, בת. הוא איש כל כך מצחיק, לו רק היה בן-אדם.

 

לקמפינג – פרק 27: מה שיותר כחול / עופר גורדין

 

קמפינג – פרק 24: אל מול גולן

לקמפינג – פרק 23: שדה מגנטי / עופר גורדין

 

מה את אומרת… המרגל שלך בא לביקור?
במבי… מספיק שמדובר באחוז או שניים של דם גרמני כדי להצית בו שיר – ופרנקי – טהרת הגזע בהתגלמותה, הוא מאה אחוזים שלמים – יכול לספק השראה, ללא פחות מרומן!
בא לך לבוא איתנו בשבת לצפון? פרנקי רוצה להקיף את הכנרת, נדבק אליו איזה סנטימנט צלייני… הספיק לי כבר להיות איתו לבד וחשבתי אולי לטפס אחר כך על המירון – הוא אוהב אנטנות, גם אתה לא?

באמת נחמד מצד גורדין, שהסכים להצטרף אלינו. חוץ מן העובדה התמוהה, שהביא איתו סט של חץ וקשת ענקיים מנחושת, הוא הצליח להתקין רושם די נורמלי. תכננתי מראש מסלול שלא ישיק נקודות עם הנסיעה הארורה ההיא לעגמומית (למרות, שאם חושבים על זה – אתר כמו עגמומית יכל להצטייר לאורח, כאקזוטיקה ים-תיכונית בשיאה…) וכן, רק אני אנהג. על השניים האלו אני לא סומכת בכלום, הכי בטוח שישברו לעצמם את הצורה בזמן שאני לוחצת על הגז.

ישר בצומת גולני. פרנקי לא מאמין שגם פה תקעו מקדונלד'ס, מתעב אמריקאים! מבחינתו, הגלובליזציה יכלה להסתדר מצוין גם בלי הוונדליזם הדביק שלהם. רק טעם רע הם יודעים לייצר – והיום, הם אפילו לא עושים את זה בעצמם. אני רואה במראה שבמבי מחייך. נוצר רגע של אחווה אירופאית, אלמנט הטינה מיטיב עם התקשורת הבין-אישית.

איך שפרנקי הולך לטבול את בהונות רגליו הפחוסות במימי הכנרת, אנחנו יושבים וצופים בו מרחוק ובמבי מתחיל עם החלק היצירתי – חץ אחד יספיק, שהפעם הדגים ייהנו קצת, מה יש? אל תהיי כבדה… זו תהיה חוויה לכל החיים!… הפעיל שוב את אלזה….פשוט מחוברת לו עם יו.אס.בי ישר למוח!
מה יכולתי לעשות? פתחתי הכי מהר שאני יודעת קפסולת לבנדר כפולה ושיתפנו (מעולות! אחת-אחת!), אחר כך אמרתי לו שאני הולכת להביא את המים מהאוטו. הוצאתי בזהירות את הבונבוניירה המיניאטורית (מקס ברנר), שהוא דחף מקודם – לפני שיצאנו אל החוף, לתוך התרמיל של פרנקי (במבי יכול להיות כל כך שקוף לפעמים…) וניתקתי את החוט האדום (שחיבק אותה מכל הכיוונים, כאילו סרט) עם הפלייר הקטן, שיש לי קבוע בתא הכפפות.
ומה כולו ביקש 'הנאצי לכאורה'? לפזר כמה חתיכות של פיתות יבשות אל מול גולן?

לקמפינג – פרק 25: כמו שעון / עופר גורדין

קמפינג – פרק 20: חוסר מנוחה

לקמפינג – פרק 19: הקרנת בכורה / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

 

חוסר מנוחה – הרעה החולה של תקופתינו, מרוחה בכל מקום, אפילו על איי התנועה. זה הכה בי בווליום גבוה, כשחזרתי לתל-אביב מהבהאיים בחיפה. הם אגב, לבשו את הנוצות, אבל האירוע כולו איכזב וג'ורג'י היה כל כך מייגע… טירחן שעות על הכתיבה שלו, כאילו שלא מדובר בעבודה הסיזיפית והיום יומית שלי – לקרוא אותו, כל פסיק – פנים וחוץ. כמה פעמים חרשתי את הטיוטות של "הכומר ז’וליאן: עדות"… הייתי צריכה לקלף את עצמי מהמיטה עם מנוף כל בוקר, מרוב תשישות וחלומות זוועה. כל שני משפטים הוא שחט או גרס שם, מישהו אחר. גם כשהיה צעיר, הנייר דימם, אבל אז היה בכתיבה שלו משהו רענן ופורץ גבולות… טוב לא משנה עכשיו, מחלף הסירה, אחת עשרה וחצי בלילה, עוד כמה דקות אני בבית.

יכול להיות שהגיע הזמן לעבור דירה. עד לא מזמן, בן-יהודה חמש דקות מהנמל ניראה לי הכי. כל כך קרוב לים. אבל בתכל'ס – כמה פעמים אני הולכת לים או יושבת בנמל? חצי דקה בשמש ואני עגבניה ומאז שנסענו לעגמומית, למרות הסמטוחה שהלכה שם, גם בי מתחיל לנקר הדחף לכיוון צפון. בגליל העליון, סתם דוגמא – ממערב לקבר 'המושיע', ישנו אזור מקסים, בקעה נסתרת – אז למה לא שם, מתחת איזה זית, להניח ראש?

…זה טוב!!!…מה פתאום?!!! אני לא בקטע של לחזור בתשובה…! מזכיר לי שלפני כמה ימים, צבי בא עם יציאה מה זה מטומטמת – מוזר שאין לך חברות נשים… איך מישהי כמוך, כל כך אסרטיבית (…איכס של מילה) בכל מה שנוגע למיגדר – קושרת קשרים רק עם גברים? ו-איך זה שאתה, נשוי ארבעים ואחת שנה לאותה אישה, שאוהבת חרקים יותר מספרים ושכף רגלה דרכה פה, אולי פעמיים מאז שאני כאן? …פרופסור זהבית, המג"דית הכבדה ממכון וולקני – חוקרת תיקנים כחולי כנף, בעלת שם עולמי. ככה זה צבי! וכל מי ששואל שאלות ולא באמת רוצה לדעת, אלא רק מת למצוא מה לא נורמלי אצל השני. זה בעקיף כמובן, בשידור הישיר – נתתי לו את מה שביקש לשמוע: למי יש זמן לחברויות ממין נקבה, כשחתולי רחוב סתורי שיער – אקסים בלשון עכשווית, שומרים כל הזמן על השמנת?

שלוש הודעות חיכו לי כשחזרתי מהחגיגות על הכרמל: פרנקי מגיע לביקור בארץ – אולי נעשה משהו ביחד? (מה למשל? נפרק ונרכיב קרבין?), גורדין – פתח כרגיל בנימה פרנואידית – אין ברירה, את יודעת יותר מדי, אני בא לחסל אותך! ואחר כך התנצלות על שהתנהג היום בצהריים אצל צבי, כמו חמור (הבמבי למד לבקש סליחה… מרשים וממיס…) ואחרון – בן דודי עמיחי הג'ינג'י והנודניק מירושלים – מזכיר לי בפעם המי יודע כמה, את האירוע המשפחתי של השנה – יום הולדת שמונים לדוד שלנו, שרגא ולאמא שלו שרק'ה – שניהם נולדו בהפרש של יום ועדיין שומרים על אופטימיות. בשבת בעוד שבועיים, בנחלה בעין כרם. יהיו תירסים על האש!…ציין בהתלהבות. למה שלא יזמינו גם את הנזירות ממנזר האחיות ציון?…. ממש לא בהטפה צדקנית של 'דע את שכנך' – אלא פשוט, כי אין לי חברות.

 

לקמפינג – פרק 21: דגים אצל אוה / עופר גורדין

קמפינג – פרק 18: שבוע הספר

לקמפינג פרק 17: זרע הפורענות / עופר גורדין

חזרתי לארץ ישר לתוך הביצה הרותחת של שבוע הספר. בכיכר רבין, הסלעים השחורים עדיין זרוקים בפינה, מבחינים מזווית כהה בהפנינג המהביל. עוד כמה שעות טובות להזיע בדוכן של "צרצר" – לא פיקניק. סגרנו את היום הראשון עם מאזן עלוב של חמש מאות שלושים שקל… למה לסחוט את עצמך ולנסות להתחרות בספרות צעירה, ילדים ושועלים, אטלסים והטרנד החדש – מהדורות משחקיות של כתבי הקודש? הקהל רעב למזון מהיר ואנחנו יודעים להדפיס ולכרוך רק בנפתלין. במשרד של צבי, יש פיקוס ננסי בן יותר מחמש עשרה שנה!

הם סגורים שם, הוא וגורדין. אחרית הימים – ציפורים נודדות תוקעות ביחד יתד ברייך השלישי. רגע, נדמה לי שהם מדברים עלי. אני נכנסת בלי לדפוק – למה שלא נלך בסתיו על סידרת ערבי קריאה? הרי גם סימולטנית, לצד קולו של סופר צרוד וכפוף, ניתן לחלק סטיקרים עם הסלוגן "אני אוהב כתיבה שמנה". צבי מרים גבה – את יודעת שחשובה מאוד הרפרזנטטיביות… במילים אחרות – לא קונה, מזייף קלילות ומשנה כיוון … אני שומע ששתית יותר מדי מים בתמזה של לונדון… בעבר היה מלכסן מבט ומשהו כבר היה מתפוצץ – אבל עכשיו? לא רלוונטי, פשוט חסר טאקט שצבי ינהל לי את חיי האהבה. ברור שבמבי היה חייב לקשקש, הוא עושה כאילו שהוא לא שומע, עלאק שקוע בתוך התסריט של דיסני.

עדיף להתבונן למציאות בעיניים: היוזמות שלי פתטיות… ערבי קריאה? אולי בסרטים של וודי אלן משנות השמונים. מאז גם הוא שכח את חנה והקולנוע שלו סוחב גלגל שיצא מאיזון – הפרגיות מתחלפות והוא מזדקן… את מי זה מעניין בכלל? שריפה בוערת בהרי הגולן. דרוזי שאיים לחתוך גדר מואשם בהצתה. האם כולם מחוברים בטבור לנקודות תצ"א (תצלומי אוויר), כמוני? כי אני רואה את העשן בשחור לבן, מלמעלה. שמעתי פעם, שככה מגדירים דיכאון – מצב סטטי, בו מנסים בכל הכוח להתמקד, אבל הכל יוצא מעורפל – שטויות! לדעתי כולו מדובר בריאליטי שואו מסריח.

פשוט חסד, שג'ורג'י (שהפך אותנו לפני עשרים שנה למעגל קריאה מחתרתי של סטודנטים – והיום, נשים את זה בצד – כותב לפי מטר פרוזה מסורבלת) הוא כזה בן אדם אינטואיטיבי. שלח לי מייל, בול בשניה העצובה ביותר – כשהמסך התפקסל לגמרי ועמד להפוך לאבק. יש מופע נוצות בחמש, בגן הבהאי בחיפה – נכנסים מטיילת לואי. אם אשב לפני, בלובי המעומלן של מלון דן פנורמה, יתכן שאצליח להעלות באוב נוסטלגיה ואם אתחנן, כך הבטיח – יסכים לספר לי, על הרומן האסור שהיה לו בכלא עתלית – ארבע מאות שנה אחורה – מהדורות מגולפות ותאריכים קוטביים.

 

לקמפינג פרק 19: הקרנת בכורה / עופר גורדין

קמפינג – פרק 16: דיקציה מושלמת

לקמפינג – פרק 15: נשיפות בעורף / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

מונופול-רייך-מילולי? אני שומעת טוב? בשביל זה באת עד ללונדון לצוד אותי?

מוסיף עוד מילות קוד ומתעקש כמו ילד – בלי משחק ורדים – לא שווה. שווה ועוד איך, תאמין לי שאני מקשיבה יותר טוב על יבש, אין צורך לרענן אותי במי נענע – המתכון האולטימטיבי שלך לאיכות חיים משופרת, אני יודעת. שמור את המבחנה לחיסול הבא שלך.

עד כמה שאני למודת יחסים בין-לאומיים כושלים ותלאות בחיפוש אחר תאום שיבין עניין, אני לא מרשעת והלב לא מגרניט. אוי…אל תהיה כזה במבי כועס! בסדר…תביא ת'תיק עם הפאה. שיער ארוך ושטני – פנטזיה לא רעה! תוך שנייה הרגשתי בת עשרים ושמונה, אפילו פחות – המבורג, אמסטרדם, פריז – ספריה המדהימים של תרזה דוגאן חוצים הלוך וחזור ודיסק שלם של "היהודים" רץ לי במוח – "מי אמר לך שאת מוזרה" (קח אותי) ו"הזמן שלך". גורדין ניראה יותר נינוח אחרי שהתחיל להקריא. אין מה לומר – הדיקציה שלו מושלמת. בתום העמוד הראשון, עצר ושלף מהתיק את המבחנה, מזג בזהירות (שלא לבזבז אף טיפה), לו ולי לתוך הכוסות החצי מלאות באדום – הוא הרי חייב ללכת נגד החוקים ולנקוט במתיקות מקסימאלית כשהמעמד מחייב – את היחידה שיכולה לפתוח את הקשר… בטח, בטח… כזו הגזמה. אל תתבלבל במבי – אני לא אלזה, למרות ששתינו מרושתות היטב ואוהבות לרקום. לזכר הימים הטובים, תמרי – הם היו טובים, אל תגידי, צ'ירס! כמה אני שונאת שמפילים עליי מניפולציות רגשיות כאלו. לא שתיתי, אבל כן עשיתי עם השיער.

מדויק, נוצר מצב של דרמה בין-אישית, כמעט פותחן לבבות, שיח רעים – אלא שאז, פילחה את העדנה שיחה קולנית בערבית רועמת. לחלל המסעדה הצנוע נכנסו ארבעה גדולים, עם גלביות וכאפיות לבנות, שפמים עבותים, טבעות זהב ונפח של כסף – בקיצור, הסטריאוטיפ הסעודי בהתגלמותו. הם נעצו מבט לא מהסס באישה עם השיער השטני (כלומר, בי) וברפרוף מלא בוז בגורדין, שכבר ניראה במקום אחר, מרוב נוזל ירוק. אחיזת עיניים כמובן – מנגנון ההפעלה שלו וכל תרחישי הכיסויים האפשריים שתפר במהלך הקריירה, עשו בו כבשלהם – הוא ארז וסגר בזריזות את התיק, ביקש חשבון, השאיר הרבה יותר ממה שצריך כולל טיפ, תפס אותי ביד והחוצה לגשם החדש של הלילה. נראה היה שהאוויר הקריר בחוץ – תידלק אותו במרץ עוקצני בעוד אני מאבדת אוריינטציה. איפה מערב ומה זה מזרח? הקארי ההודי החל פועל את פעולתו – רפיסת כוחות וטשטוש מראות. סירנות פתאומיות דמו למיגרנה. עייפות כבדה נחתה עליי ורעמת השיער הזרה, גרמה לי להזיע בראש. שמעתי אותו ממלמל בשקט משהו שנשמע כמו בגרמנית אורתודוקסית. הוא הסיט את שערי המאומץ ולחש לי באוזן – זו הייתה 'חבורת סופרי ז'נבה' – הם שורפים נשים כמוך, כמו שצולים פרפרים על נורה לוהטת. אנרגיית חירום הכתה ברקות. לא נכון!…. נחרדתי. מה, בגלל שאני לא לובשת רעלה? צחק כאילו נגרם לו אושר – בחיי פטישה! לפעמים את כל כך לא צפויה… או שפשוט נשמת בעברך יותר מדי ירושלים… בגלל שאת לקטורית שחושבת פלילי, זה למה!
…במבי שלנו קורא מחשבות של ערבים ונשים! נהדר!… צבי היה רוקח מזה מטעמים. אני חייבת להסיר את הפאה, פושעת שמאלנית שכמוני.

לקמפינג – פרק 17: זרע הפורענות / עופר גורדין

קמפינג – פרק 10: להתאהב במילים

לקמפינג פרק 9: תיספרות קוצים / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

שום מצב. אף פעם לא אהבתי את פרנץ (או בשמו הישראלי – פרנק). על אף שהיינו נשואים שנתיים מאוד… ארוכות. לצערי (ובעצב גדול אני נזכרת), לא חווינו במהלכן את טעמם של דורבני-הגליל, אבל את "חבילת אלזה" – אצטרך כנראה, לסחוב על כתפיי לנצח. אני מתכוונת למבטים הפסיכיים שלה ולאגדות האורבניות על יחסי הסאדו-מאזו, שניהלו שניהם – בין שתי מלחמות העולם, מסביב לאירועי טרור פרטיים או באחורה של ניסויים בין-לאומיים אחרים.

אחרי הנסיעה הראשונה שלנו לגרמניה, עשיתי קורס בצילום. הייתי אז בת עשרים ושתיים. פרנקי רצה אותי מקצועית ואני האמנתי ששווה לדבוק במטרה. מצד שני, הוא לא העלה בדעתו שאפגוש שם את נפתלי (ימי הפילם האבודים … אחרי רבע שעה שבילינו בחדר הפיתוח החשוך, עם אמבטיות החומץ, כבר קראתי לו – תולי). גם ממנו לא נשאר כלום, כמו נעליים. אולי בעצם דבר אחד כן: אני לוקחת איתי מצלמה לכל מקום, שזה במקור – רעיון שלו. הוא טען בלהט שזו חובה מוסרית שיש לנו כלפי טכנולוגיה ויזואלית – להתמיד בתיעוד וגם – שכל גרעין של התרחשות חייב להוליד משמעות. הנה, בכל זאת נותר ממנו משהו ששורד את הזמן. תולי המסכן…. כמה קשה היה לו עם גוון העור הבהיר שלי. כהתרסה בלתי פוסקת היה סונט בי שאני חיוורת. היו לו אינסוף דרכים להיות בהמה. בסוף זרקתי אותו ואת כל המטען האמנותי המעופש שלו לכל הרוחות. שיקרא לי כלבה בלגית עד סוף חייו, אפשר לחשוב.

אם להיות כנה, למרות הקומפלקס הלקטורי שלי, אני נוטה להתאהב במילים. פעולה ארומאטית, במידה רבה נטולת מטענים עודפים ומעבר לכל – מפתה מאוד. הרי משקל הלייט, של פחות מנוצה מאפשר לך להמריא ללא דלק! כשצבי רואה אותי יושבת מול מסך המחשב, מזפזפת תכופות עם העכבר אגב יריקת חרצני זיתים שחורים, הוא יודע ואפשר לשמוע את החמלה בקולו: תרגיעי. העולם מונח על כפה של אליפסה – יש מסמנים ויש מסומנים. אל תסתכסכי עם המודל האבסולוטי והאטי בבניית מגדלים. צבי היקר, רץ משולחן העבודה שלו, באופן נוגע ללב, עם התיאוריות הסבוכות שלו (או שאולי מדובר בניסיון חיים), כדי להציל אותי. הוא לא מבין שאין ממה, שאני חוזרת לים.

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

קמפינג – פרק 8: נפנף לשלום

לקמפינג – פרק 7: כמעט לינץ' / עופר גורדין

 

אל תדאגי זיווני חמודה – קלטתי את המצב. אני לא נושמת, לא מעלה בדעתי המוטרפת להסניף גרגר אחד של אוויר, עד שנדרים לארובות חדרה. מאמינה לך שמדובר בחומר קטלני – כי רק דבר אחד תקוע לי בראש: "כור היתוך" – מושג שלקח לי שנים למחוק, שהיה כל כך פופולארי בנעוריי. סלסול נוצות מילולי, שהציב את עול הגיוס כמענק רוחני-סוציולוגי-אנתרופולוגי… ועכשיו ס'תכלו איזה יופי אנחנו מתבשלים במיץ הרב לאומי הזה, מתכות אצילות בוחשות בקדרה ללא רחם והקילומטראז' דופק.

ממש הפתעה גדולה: בואי מחנה שמונים, או בחלופה, פה ליד עגמומית, על גבול הצפון, חידודים בערבית נואשת – לא עושים לי את זה! שישכחו מעצמם קצת, המוסלמים הרפורמים והמילואימניקים של כל העולם ואחותו… על אף העובדה ההמונית מעט, מודה (אם כבר אז כבר) – שאני מתה על לובשי מדים. באשר הם – דיילים, כבאים, מלצרים, מוסכניקים מורשים וחיילים כמובן – לא חובה בסדיר. פנטזיה לא ייחודית אני יודעת, אבל עדיין – עובדת מדויק על הסיסטם הביולוגי.

נתתי את הרקע – כי לא פייר פואטי, שככה בא הסמל המושתן עם הכרס וחירב לי את השמחה… נבח עלי כאחוז צרעת ים-כינרת! ואחר כך המבט המשונן של אלזה…. פשוט מעציב ששני פסי נמר (כולו מדבקות!) על רכב פלטינה – יכולים להצית באנשים מכל הקשת, כזו שנאה גורפת. אפילו הכלב (נפוליאון, זיווני קוראת לו) נראה נעלב. מתוק.

שיגרה שאומרים לך – אם רק תורידי כאן, תוסיפי שם, תעקפי מסביב, דברים יסתדרו. גם אנחנו בהוצאה ("צרצר – ספרי איכות") עושים את זה כל הזמן. יותר נכון צבי – כשהוא יושב ומדבר עם כותבי החרדות, שנפגשים איתו במשרד לעלעל בעצבנות בקובץ המחשב הבלתי מומר שהביאו מהבית, משתדלים בכל כוחם. אוי ואבוי המוני! אבל אפשר לתקן! בהתחלה, באמצע ובסוף. למרות שכולם יודעים (גם הוא וגם הם) – שזה קשקוש – שאי אפשר.

אולי בפעם אחרת, עגמומית. נפנף לשלום. בחיים לא הולכת להסיר את שני פסי התפארת מהבייבי החדשה שלי ועוצרת עכשיו, במיידי, לשיפודים-צ'יפס-סלט. ו-בבקשה ממך, מיסטר מסרשמיט – בלי פטפוטים על הקזות דם ולינצ'ים בזמן האוכל, אוקיי?

 

לקמפינג – פרק 9: תספורת קוצים / עופר גורדין