איפה הימים בהם אמרו "מערב פרוע", והתכוונו למערב מדינת מסצ'וסץ, בואכה ניו המפשייר?
על הרי הגרניט עצי ה= Birch (לבנה?) והמייפל (אדר?) מפזרים עלים אדומים, וסתיו אינדיאני נותן דרור לקור חריף, שרק מרמז על ההמשך.
מלוויל! הות'ורן! ג'יימס! חכו! אנחנו באים!
תראה Almuaddib זה נושא שחשבתי עליו הרבה.
כיוון שיצא לי לגור בבוסטון מסצ'וסטס כמעט שנה ולראות שם גם את המחזות הללו אני מעיזה לומר שהחוף המזרחי מדינת מסצ'וסטס בפרט שוב מנכסת לעצמה את הבכורה. השלכת פה יפה לפחות כמו אצלם, רק שפה האנשים מאוד שונים. פחות מחויטים וגנדרנים, יותר נחמדים וגם לא תופרים על עצמם פוזה של אלופי שלכת. הם לא חוטפים קרדיט – כל השלכת הזו היא עבודה של מישהו אחר.
בואו בהמוניכם! אוקטובר עד אמצע נובמבר זו העונה לטייל כאן!
Love in Autumn
I sought among the drifting leaves,
The golden leaves that once were green,
To see if Love were hiding there
And peeping out between.
For thro' the silver showers of May
And thro' the summer's heavy heat,
In vain I sought his golden head
And light, fast-flying feet.
Perhaps when all the world is bare
And cruel winter holds the land,
The Love that finds no place to hide
Will run and catch my hand.
I shall not care to have him then,
I shall be bitter and a-cold—
It grows too late for frolicking
When all the world is old.
Then little hiding Love, come forth,
Come forth before the autumn goes,
And let us seek thro' ruined paths
The garden's last red rose.
(שרה טיזדייל, מתוך: הלן מטרויה ושירים אחרים)
(מה אעשה, והחותנת שלי גדלה בעיירה נידחת במערב מסצ'וסץ, בלב היער? )
תודה על השיר Alamuaddib. כל כך יפה וכל כך רומנטי….לעוף ממש. אני אוהבת את הסיום וזה מדהים שזה ממש ככה – בין כל ערימות העלים האלו שרבים מהם מכסים שיחים וצמחים אחרים בגינות, פה ושם איזה ורד אחרון ששייך לתקופה אחרת, סגנון אחר – מרים ראש. פריחת הורדים היתה פה בשיאה לפני איזה חודש וחצי.
(כשכתבת "מה אעשה" בקשר לחותנת נדמה לי שהבנתי אותך. על פי חוקי הפיסיקה המקובלים. האם אתה מתייחס לעובדה שהייתה רחוקה אבל עכשיו "מה לעשות" היא קרובה, או – שעכשיו היא – החותנת -בארץ, מחפשת, כל קיץ ביערות אורני ירושלים – תותי יער? או כפשוטו – שהיא מהחוף המזרחי?)
תודה חנוך, שולמית, חנה, עדי ועפרה.
שולמית – אני חושבת שבתוך העיר רוב העצים נטעו על ידי אנשים, ככה גם אפשר לראות הרבה "עצי בייבי" באותו מצב, פה קטנטון אדום ושם שורה של חמודים בצהוב וכתום. מגוון סוגי העצים פה גדול מאוד. בשטחים של מחוץ לעיר אפשר לראות את אותם עצים בטבע הפרוע מנקדים בדרך כלל יערות ירוקי עד בצבעים השובבים האלו.
בקשר לאיך זה משפיע על תפיסת האמנות של אנשים כאן? תראי, אחרי זה מגיע חורף מאוד מאוד ארוך אפור ורטוב, דיכאון חורף הוא ענין מאוד שכיח פה – לא רק כמושג מילולי – אז זה בטח עובד כטריגר לא רע ליצירה: גם סגורים בבית, גם מצברוח לא משהו וגם יש למה להתגעגע…
קיץ אינדיאני במיטבו.
הקור גורם לשינוי בהרכב הסוכר שבצמח. ולכן משתנה צבע העלווה.
הירוק הופך לצהוב הופך לכתום הופך לאדום הופך לסגול ונושר…
ותרשי לי לצוטט:
"שום צמחיה בעולם לא תשווה לאותו מבול כבד. אשדות בכתם ופז וארגמן. יערות מתערטלים מכל עלוותם, עירומים ונכונים לעונתם. ועד שיהיו עריה עוד נכון חג של צבעים." (נתן יונתן).
משה – זה די מבלבל – כל פעם זה ניראה שעכשיו-עכשיו "הקיץ האינדיאני" במיטבו/שיאו ואז חולפים עוד כמה ימים וניראה שהשיא זז איתם. בכל מקרה זהו זמן קצוב, כמו שהבאת מנתן יונתן – "ועד שיהיו עריה עוד נכון חג של צבעים". תודה על הציטוט המקסים!
תודה ליאור – היה יכול להיות כייף גדול לשלב את המראות האלו עם ים ועם טמפרטורות שמאפשרות רחצה בים… "קיץ אינדיאני" משופר…
ובכן, למדתי מה זה "קיץ אינדיני" . האם מכאן גם ה"אדום האינידיאני"? את רואה, שוב חזרתי,מנסה למשוך את העץ בתצלום העליון לעבר החלון שלי, במקום זה שכבר העומד בשלכת מתחילת הקיץ ובעצם מיעט להצמיח עלים באביבים האחרונים. גם הפריחה שלו הצטמצמה מפאת מיעוט הגשם ואולי בשל הגיל. אני בושה בעצמי על בוגדנותי ונטייתי ללכת אחרי היפה יותר ומזכירה לעצמי שגם זה יעמוד בשלכת. אני מתגעגעת לשלג אך רק אם ירד כשחם.
טוב את יודעת
מן יופי כזה של בלי מילים
ממש בלי מילים
(דוקא חשבתי, מעניין למה, על בית הקפה הקרוב, חצופה שכמוני, ואני שם עם ספר מביטה מהחלון פוערת את הנשמה לעלים האלה…)
….את יודעת עידית, באמת יש שם בית קפה קטן, ממש קרוב לאיפה שצילמתי את התמונות. לידו יש גלידריה מיתולוגית עם השם המבטיח Prince Puckler's (על הפינה של ה- 19 עם אגאט). גם הגלידריה וגם הקפה נורא מפתים מבחינת נישה לישבן ולנשמה, בדיוק כפי שאת מדמיינת, אבל לא קל להודות – איכזבו לא פעם. רק העצים האלו שלא מוכרים דבר, שומרים על רמה גבוהה. כל סתיו כאילו משתבח הטעם.
אומנית זעירה 
גם אם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב…
איזה יופי של תמונות תמר!
אהבתיאהבתי
תודה, אודי.
אהבתיאהבתי
כל כך הרבה יופי. איך אפשר להכיל? ואצלנו קייץ בנובמבר…
אהבתיאהבתי
אכן לא קל, נועם. אך יותר משמכביד להכיל את היופי, קשה מעשית להכיל את כמויות העלים… אני שוקלת פוסט צילומי המשך לגבי הבעיה הדמונית הזו.
אהבתיאהבתי
אחחחח
איפה הימים בהם אמרו "מערב פרוע", והתכוונו למערב מדינת מסצ'וסץ, בואכה ניו המפשייר?
על הרי הגרניט עצי ה= Birch (לבנה?) והמייפל (אדר?) מפזרים עלים אדומים, וסתיו אינדיאני נותן דרור לקור חריף, שרק מרמז על ההמשך.
מלוויל! הות'ורן! ג'יימס! חכו! אנחנו באים!
אהבתיאהבתי
תראה Almuaddib זה נושא שחשבתי עליו הרבה.
כיוון שיצא לי לגור בבוסטון מסצ'וסטס כמעט שנה ולראות שם גם את המחזות הללו אני מעיזה לומר שהחוף המזרחי מדינת מסצ'וסטס בפרט שוב מנכסת לעצמה את הבכורה. השלכת פה יפה לפחות כמו אצלם, רק שפה האנשים מאוד שונים. פחות מחויטים וגנדרנים, יותר נחמדים וגם לא תופרים על עצמם פוזה של אלופי שלכת. הם לא חוטפים קרדיט – כל השלכת הזו היא עבודה של מישהו אחר.
בואו בהמוניכם! אוקטובר עד אמצע נובמבר זו העונה לטייל כאן!
אהבתיאהבתי
Love in Autumn
I sought among the drifting leaves,
The golden leaves that once were green,
To see if Love were hiding there
And peeping out between.
For thro' the silver showers of May
And thro' the summer's heavy heat,
In vain I sought his golden head
And light, fast-flying feet.
Perhaps when all the world is bare
And cruel winter holds the land,
The Love that finds no place to hide
Will run and catch my hand.
I shall not care to have him then,
I shall be bitter and a-cold—
It grows too late for frolicking
When all the world is old.
Then little hiding Love, come forth,
Come forth before the autumn goes,
And let us seek thro' ruined paths
The garden's last red rose.
(שרה טיזדייל, מתוך: הלן מטרויה ושירים אחרים)
(מה אעשה, והחותנת שלי גדלה בעיירה נידחת במערב מסצ'וסץ, בלב היער? )
אהבתיאהבתי
תודה על השיר Alamuaddib. כל כך יפה וכל כך רומנטי….לעוף ממש. אני אוהבת את הסיום וזה מדהים שזה ממש ככה – בין כל ערימות העלים האלו שרבים מהם מכסים שיחים וצמחים אחרים בגינות, פה ושם איזה ורד אחרון ששייך לתקופה אחרת, סגנון אחר – מרים ראש. פריחת הורדים היתה פה בשיאה לפני איזה חודש וחצי.
(כשכתבת "מה אעשה" בקשר לחותנת נדמה לי שהבנתי אותך. על פי חוקי הפיסיקה המקובלים. האם אתה מתייחס לעובדה שהייתה רחוקה אבל עכשיו "מה לעשות" היא קרובה, או – שעכשיו היא – החותנת -בארץ, מחפשת, כל קיץ ביערות אורני ירושלים – תותי יער? או כפשוטו – שהיא מהחוף המזרחי?)
אהבתיאהבתי
יופי צובט בכל הגוונים.
אהבתיאהבתי
מעניין איך כל היופי הזה משפיע על תפיסת האמנות של התושבים ועל יצירתם. אני מבינה שחלק מן הזמן עסוקים בלטאטא את העלים.
האם העצים נטעו על ידי האנשים או שזאת הצמחיה הטבעית לאזור.
בעיני זה פשוט משגע ביופיו.
כל טוב
שולמית
אהבתיאהבתי
התמונות הללו ממצות היטב את געגועיי לשנותיי ב- Mid West.
אהבתיאהבתי
אין אחד שחי שם והאדמדם הזה לא מעביר אצלו רעד בלב….
אהבתיאהבתי
איזה יופי!
אהבתיאהבתי
חזרתי שוב לטיול נוסף. זה עושה לי טוב בלב.
אהבתיאהבתי
תודה חנוך, שולמית, חנה, עדי ועפרה.
שולמית – אני חושבת שבתוך העיר רוב העצים נטעו על ידי אנשים, ככה גם אפשר לראות הרבה "עצי בייבי" באותו מצב, פה קטנטון אדום ושם שורה של חמודים בצהוב וכתום. מגוון סוגי העצים פה גדול מאוד. בשטחים של מחוץ לעיר אפשר לראות את אותם עצים בטבע הפרוע מנקדים בדרך כלל יערות ירוקי עד בצבעים השובבים האלו.
בקשר לאיך זה משפיע על תפיסת האמנות של אנשים כאן? תראי, אחרי זה מגיע חורף מאוד מאוד ארוך אפור ורטוב, דיכאון חורף הוא ענין מאוד שכיח פה – לא רק כמושג מילולי – אז זה בטח עובד כטריגר לא רע ליצירה: גם סגורים בבית, גם מצברוח לא משהו וגם יש למה להתגעגע…
אהבתיאהבתי
קיץ אינדיאני במיטבו.
הקור גורם לשינוי בהרכב הסוכר שבצמח. ולכן משתנה צבע העלווה.
הירוק הופך לצהוב הופך לכתום הופך לאדום הופך לסגול ונושר…
ותרשי לי לצוטט:
"שום צמחיה בעולם לא תשווה לאותו מבול כבד. אשדות בכתם ופז וארגמן. יערות מתערטלים מכל עלוותם, עירומים ונכונים לעונתם. ועד שיהיו עריה עוד נכון חג של צבעים." (נתן יונתן).
אהבתיאהבתי
יפה הציטוט
אהבתיאהבתי
כמה יפה
להאמין שהייתי היום בים…
אהבתיאהבתי
משה – זה די מבלבל – כל פעם זה ניראה שעכשיו-עכשיו "הקיץ האינדיאני" במיטבו/שיאו ואז חולפים עוד כמה ימים וניראה שהשיא זז איתם. בכל מקרה זהו זמן קצוב, כמו שהבאת מנתן יונתן – "ועד שיהיו עריה עוד נכון חג של צבעים". תודה על הציטוט המקסים!
תודה ליאור – היה יכול להיות כייף גדול לשלב את המראות האלו עם ים ועם טמפרטורות שמאפשרות רחצה בים… "קיץ אינדיאני" משופר…
אהבתיאהבתי
ובכן, למדתי מה זה "קיץ אינדיני" . האם מכאן גם ה"אדום האינידיאני"? את רואה, שוב חזרתי,מנסה למשוך את העץ בתצלום העליון לעבר החלון שלי, במקום זה שכבר העומד בשלכת מתחילת הקיץ ובעצם מיעט להצמיח עלים באביבים האחרונים. גם הפריחה שלו הצטמצמה מפאת מיעוט הגשם ואולי בשל הגיל. אני בושה בעצמי על בוגדנותי ונטייתי ללכת אחרי היפה יותר ומזכירה לעצמי שגם זה יעמוד בשלכת. אני מתגעגעת לשלג אך רק אם ירד כשחם.
אהבתיאהבתי
איזה יופי
אהבתיאהבתי
תודה, דידו.
אהבתיאהבתי
טוב את יודעת
מן יופי כזה של בלי מילים
ממש בלי מילים
(דוקא חשבתי, מעניין למה, על בית הקפה הקרוב, חצופה שכמוני, ואני שם עם ספר מביטה מהחלון פוערת את הנשמה לעלים האלה…)
אהבתיאהבתי
….את יודעת עידית, באמת יש שם בית קפה קטן, ממש קרוב לאיפה שצילמתי את התמונות. לידו יש גלידריה מיתולוגית עם השם המבטיח Prince Puckler's (על הפינה של ה- 19 עם אגאט). גם הגלידריה וגם הקפה נורא מפתים מבחינת נישה לישבן ולנשמה, בדיוק כפי שאת מדמיינת, אבל לא קל להודות – איכזבו לא פעם. רק העצים האלו שלא מוכרים דבר, שומרים על רמה גבוהה. כל סתיו כאילו משתבח הטעם.
אהבתיאהבתי
אכן,צובט בלב… המוח מתקשה לקלוט את היופי המדהים הזה.
אהבתיאהבתי
את יודעת טליה – וצריך שהוא יקלוט מהר, כי הרוחות כל יום שעובר מעיפות עוד ועוד. אני מנסה לומר לעצמי שזה תרגיל טוב בהסתגלות להתפוגגות….
אהבתיאהבתי
פינגבק: בכל זאת זה צובט בלב | תמר המר