צוחקות מעל כלב שחור

הַדְרָרוֹת (תוכים ירוקים קטנים), שמישהו הביא לפני כמה שנים מאפריקה לארץ ושחרר השתלטו על כל הציפורים פה ועכשיו אין כמעט ציפורים, גרשו אותם, בקושי רואים פה ושם איזה צוצלת או עורב מרוט אבל הרוב פשוט נעלמו. הנה הדררות, את רואה? תמיד עפות כמה ביחד. ככה אבא שלי על המרפסת המיתולוגית שלו, מסווג מולי את מערך בעלי הכנף שהשתנה בין ענפי העצים המאודים, לקראת ערב. עצב דק מכרסם בין מילותיו, איפה כל היונים? לפני שהדררות הגיעו היו פה כל כך הרבה יונים.

*

לא יודעת… היה פה כל כך חם אתמול, שלו הייתי ציפור שורשית עם רגליים על הקרקע דור שלישי צפונה בארץ, אני חושבת שלא הייתי מוציאה כנף, אבל כמהגרת מעומקה של אסיה או אפריקה שהצליחה להוציא דרכון ישראלי ויודעת לעוף? ענין אחר – תנאי חום ולחות כאלו בטח לא היו מזיזים לי, להפך – הם בטח היו מצחיקים אותי. וזה באמת מה ששמענו כשהירוקות חצו בקבוצה – צחוק צווחני שקרע את השמים ואם לא היינו מֶקוּרים, ייתכן שהייתי יכולה להעיד שהן גם השתינו מצחוק, אבל במקום זה ישבתי מול אבי והתבוננתי איך הוא מוזג לעצמו וויסקי כלב שחור (Black Dog) בליבה של מציאות לוהטת. ידו האחת חובקת את כוס המשקה האינטנסיבי וידו השניה – קצוצת האצבע, מאומנת על מקל זבובים, פלסטיק גמור ועטור חיסולים.

בין חילופי דברים על ציפורים שהן געגועים לפעם, מעך בזריזות של נערה כעשרים מעופפים שאף אחד לא אוהב – פגרי הזבובים הטריים השרו עליו נחת ורוח נעימה של לפנות ערב החלה לבדר במשורה צוֹצָלוֹת, שני עורבים על הרעפים של השכנים ולהקה של אנפות ששרה את 'בת שישים' הנשכח של הגבעטרון.

נו, אתה רואה, אבא? הציפורים כאן, הן פשוט מותשות מהחום ולא יוצאות לפני שקצת מתקרר. מה את מדברת? זה לא מה שהיה פה לפני שנתיים שלוש. הכל בגלל הדררות או יותר נכון, חרק בכעס – בגלל אנשים שחושבים שהם מעל החוק ועושים מה שמתחשק להם.