הזמנה מסין

בעמוד החדש ו'המקצועי' שפתחתי בפייסבוק לפני כשבועיים (Tamar Hammer's Art / תמר המר – אומנות זעירה, מוזמנים לאהוב או ללייקק, אם משתחל בקלות), כתבתי שאני עושה משלוחים לכל העולם. ברור שמכיוון שלא מעורבים בתעשייה הזעירה שלי גרעינים שמפריחים לאוויר מדיני פטריות, אף ישראלי לא ממש האמין לזה, אבל הסינים – מסתבר שכן. אולי בגלל שאיום הגלובליזציה המתגלגלת לא עושה עליהם יותר מדי רושם ובכל מקרה, למרות שאני תמיד מתנגדת, הפעם דווקא שמחתי מאוד להיות זו שמדביקה וצובעת בפינות בשביל סיני או סינית. לא, אין לי מושג אם מדובר בגברת או אדון – כי כטבעה של גלובליזציה, היא הרי גם סוג מגוחך של שיווין – חוסר הידיעה ומרחק הנגיעה לא אפשרו זיהוי מגדרי. אבל הגיון תרבותי פשוט, זהה שעם שם משפחה כזה, לבטח לא מדובר בישראלים שעשו רילוקיישין לבייג'ינג ובכלל העיקר שתהיה שנה טובה, לכולם וכמות לא מבוטלת – מאה וחמישים סטים של מגנטים לראש השנה, ביקשו מי שהם לא יהיו ויקבלו.

ולא שאני בת אדם עם אנרגיה אטומית ואני גם לא גרה באזור מדברי, דחוק מכך, אבל נכנסתי לפעולה ממוקדת מתוך גרגיר פעיל של רימון אורגני, כי אישית לא סומכת על אף בוגר יחידה קרבית שיעשה את העבודה בשבילי, בעיקר אגב, אם מדובר באליטה מובחרת ואם מישהו החליט לחגוג את האקזוטיקה של ראש השנה שלנו ליד חומה שמטפסת הרים כבר אלפי שנים מבלי ליפול, אני בהחלט אעשה כמיטב יכולתי להריץ בשבילו שורות למשלוח. וסביר שזה עוד כלום לעומת כמויות הדבש שיזרמו שם בחג אל תוך פיותיהם המשוננים של דרקונים ויטפטפו על משי אדום אמיתי בשעה שְחַלוֹת עגולות מאורז יסמין יזייפו צימוקים לאנג'ל.

ולמה אני מתעסקת במחשבות על זה? כי חומר רכילותי, או אולי בחיוביות ניתן לכנות – כסקרנות, הוא כמו מצג שווא קסום של עַבְדוּת המלווה לעיתים קרובות את תהליך היצירה ומצב כזה, של קוֹפִּי פֵייסְט ('הדבק' – 'העתק') לא ממוחשב, מחזיר טעמים של פעם – כמו הארומה הנשכחת של דבש מדבורים לא ממוחזרות. כבר כמעט אי אפשר להשיג כזה היום, אבל אם משיגים מרגישים ועוד איך את ההבדל – כי הדבש של הממוחזרות עושה ישר צרבת במוח ואנליטית נדבק כל כך חזק לשיניים. רגע, מי אמר 'אהוד ברק' ולא קיבל?