ביקורה של איתנה

היה די ברור שבואה של איתנה, שרק נאצות שמעתי עליה משחר ילדותי (שעזבה את הארץ בשנות השישים עם מתנדב אמריקאי שיכור בטיסת אמוק ואחר כך זרקה אותו כמו כלב והוא מת מזה, או מהשתייה מי יודע… ובכל זאת נשארה בגולה!) – יתרסק חזיתית ישר על ההתחלה. שהיא בטח תלין על משפחתה בארץ (הצד של אבי), שהחרימה אותה ותנסה למצוא בכוח מקבילות נסיבתיות בינה וביני. כי היא גרה קרוב רחוק, בפרבר עשירים בדנוור, פחות משלוש שעות טיסה מכאן. ובאמת על המשפט הראשון שהיא מנחיתה, כבר זרקה בעברית פלמחית – גם אני חשבתי בזמנו שזה לא לתמיד.

מה פתאום אצלנו בבית? היא יכולה רק בחדר משלה, אז שכרה במלון התפוח החמישי. חדש לגמרי. טוב, מה שבארץ פרשו כשיכרות בעצם היה סמים אבל טובים, כאלו שהרחיבו נחיריים והביאו מכה במיליונים, אבל מי סופר? אני פוסט פמיניסטית ולא בענין שלי לחשב כמה אגורות עשתה אישה על בן זוגה המת. מצד שני, אני אוהבת את משפחתי ולא מעט סנטימנטים חרושים בי על דגל המורשת. והיה קל? היה קשה מאוד בנהלל ואיך היו יולדים ביחד עם הפרות ברפת, שבעצם היו פרה אחת שכולה עור ועצמות שהייתה כמו חברה ובקושי נתנה חלב ובסוף גם מתה לפני הזמן. אז אותי היא לא תמרח איתנה, הצלפתי לעצמי כטרום קבלת נוסעים – לה יש אולי את החוצפה, אבל לי יש את הכלים.

גררתי לחנות הממתקים כדי לפטם ולחבל בסתימות אם ישנן טבעיות ואז לחוטים ולכדורי הצמר של ג'ואן פאוליני. זה לא שלא נתתי לאורחת שלי לבחור, נתתי – ציפור או דובון או עלי שלכת, אבל אין שום מצב שהיא חוזרת לדנוור בלי גובלן. לא יודעת? לא נורא, אני אלמד אותך בית ספר.

מודה שרקחתי מזימה עלובה שתחזיר כבוד משפחה אבוד ותגן אלוהים יודע על מה… בשעה שאיתנה דווקא שיתפה פעולה ואיך שהתיישבה על המחט הראשונה, החלה לשיר בקול סחלבים את 'דום טוותה העלמה בפלך' ודמעות אשה שהתייסרה על פושטת-יד ששדדה לוליין, המיסו את ליבי בליבה.