טלפון מג'נט

ג'נט שקנתה ממני את מוּצי, הרימה טלפון יבשתי לפני כמה ימים לעדכן בטון רגשני שהוא מסתגל לא רע, אבל לטענתה מאז שהתעורר אצלה על הכורסה הוא מיילל קורעי לב שהוא לא מבין איך ניצלתי את העובדה שישן ושלחתי אותו בלי בנג'י, הארנב שלו. כבר מתחיל החורף ולומר מניפולטיבית בפרצוף, שפכה שהודה בפניה מתוך קרבה מזורזת ועם כל המבוכה המתבקשת שבדבר – שיש לו בעיה לחבק בלילה בעלי חיים עם פחות ממאה אחוז פרווה.

ומכיוון שכל זה התרחש בהזיית סבך ראש ופנטזיה של גברת אחת בווסט וירג'יניה, שאני לא מכירה באופן אישי ושבמקרה יצרה איתי קשר על בסיס פונקציונלי ברוכים הבאים, יצאתי לא אחראית ובו זמנית – כן אחראית למעשיי, כי טריוויאלי שלכל תרחיש מוטיבציות להפוך לתוצאות הרות גורל ואף למרחיקות לכת ואני בטח לא רוצה לסחוב מטען כזה על המצפון שלי, חוץ מזה – חומרים רגשיים שניזונים ממועקות שקריות יכולים לשמש כדלק לא רע ליצירה, אז למה לא בעצם?

וכאילו על מנת להעצים מהלכים, מצאתי את בנג'י חסר האישיות המובנת זרוק מתחת לספה בסלון. לא חדש והתגלען שוב במלוא חיותו שאין לנו ומעולם לא הייתה לנו שפה משותפת. רק כשמוּצי גר פה בן בית, הוא תפקד כסוג של מגשר אינטלקטואלי, אבל בלעדיו לא נותרה שום כימיה מעבר להספקת גזרים וחסה – מתי שאני זוכרת, כי אנחנו לא חולקים שולחן אחד.

זו לא פעם ראשונה שאני נדרשת לשכתב מציאות מדומה והאמת שזה לא סוף העולם, אפילו יצאתי הפעם בזול – כי לצייר את מוּצי מחובק עם בנג'י – היה מכל הבחינות קל שבעתיים מלרשום אותו למשל, בזמן איכות טיפוסי מקביל, מורט את אדי העכבר עם ריח הנבלה, או להבדיל מאות אלפי הבדלות – מולק עם החיוך השמאלני שלו, ראש לבן של יונת שלום.