על הספה של ג'ורג'י קיי

התחלתי השבוע, כמו בכל שנה בעונה הזאת, טיפול קצר מועד אצל פסיכולוג הכרכומים ג'ורג'י קיי. כשגשום הוא לא מקבל אבל אם התחזית מדייקת אפשר לקבוע איתו יום יומיים לפני, הוא לא מאוד עמוס. הטרנד של שיטת הטיפול הייחודית שפיתח תפס חזק בסוף השישים שבעים וכיום לא מי יודע מה בעייתי לשבת אצלו על הספה כי הרוב מעדיפים מסורתי או להתאמן.

יותר משאני אוהבת את ההתמודדות הישירה תחת כיפת השמים, לא אחת ציפור עוברת ומטילה גורל שמשאיר עכבות, אני אוהבת את הדרך אליו. כבר עשרות שנים שכל העצים והדרכים המובילות אליו זרועות בפקעות כרכומים וגם אם לא שמעת עליו, בסוף פברואר תחילת מרץ השאלה כבר תצא עצמה – למה יש כאן כל כך הרבה כרכומים?

אז שכבתי על הספה וג'ורג'י שכב מולי בתוך הערסל שלו. הוא שם ברקע מוזיקת חלילים דרום אמריקאית ושאל מה שלומי. אני עצובה, ג'ורג'י אבל אני לא חושבת שתרצה לשמוע. למה? כי זה קשור לענייני אקטואליה. אה… את שוב מחוברת לכל מיני ניוז רעים מהארץ שלך? כן, ג'ורג'י.

ג'ורג'י לא מאמין באקטואליה. הוא מוכן לדבר איתך על הכל ולתת אבקות של כרכומים בכמויות מסחריות רק לא לדבר על ענייני יום קולקטיביים. אני מכבדת את זה שיש לו גבולות ולא הכל מותר ולא באתי אליו כדי לדבר על איך לשנות את העולם. באתי אליו, אלף – בגלל האבקות, בית – בגלל המוזיקה וגימל – כדי שהוא יגיד לי לשים את הראש על הכרית הרטובה מהגשם של תמול שלשום, ויבקש ממני לספר לו רק דברים לא חשובים.