הדגדגן כתירוץ

השבוע היה שבוע הדגדגן הבין לאומי, שמעתי שהזכירו את זה גם בארץ וחברה שלי דַפִי מדפנה, באה לכבוד במיוחד לבקר. היא רכבה על האופנוע שלה כל הדרך לבד מאריזונה לכאן, איזה עשרים וחמש שעות. כל כך מרגש, בשביל עוד איזה איבר מישהו חוצה כזה מרחק? ולא, למרות שבצעירותינו כסטודנטיות לאמנות גוף נחשבנו לקול נשי בולט וכולם היו בטוחים שיש בינינו משהו, לא היה כלום וגם עכשיו לא, פסטיבל הדגדגן בצר לו נהיה רק תירוץ שנתי להיפגש ולהעלות זיכרונות.

אבל לדפי לא התחשק הפעם להעלות זיכרונות. אפילו כשהכנתי פונדו בננות ושוקולד לא בא לה, יותר נועז, היא אמרה לי בפרצוף ישיר שנמאס לה מהרומנטיזציה של הנעורים, שהיא מאוד מוטרדת מהעתיד ומאז שאני יודעת מי נכנס לפוליטיקה הכל השתנה בשבילה, אולי אפילו תחזור בסתיו לארץ. ואיך שהיא מדברת אני שואלת את עצמי איך יכלו בכלל לחשוד שהיא לסבית, אין לה עצם אחת שעובדת בלי תשוקה לגבר.

הלכנו ברגל לאוניברסיטה דרך הפריחות שמשתוללות פה עכשיו עד למוזיאון, 'מוזיאון ג'ורדן שניצר'. יהודי עשיר חי, שחצי אורגון שייכת לו והוא תורם רציני לביבי. את זה אני יודעת אבל לא סיפרתי לה כדי לא להתחיל שוב עם הסינדרום הציוני מהסוג העוקץ, רק ציינתי את הניצב מובן מאליו מולנו שחבל שהתערוכה 'מורשות חיות' של האמנית סו קוואק, למה ברווזה? נפתחת רק בראשון ליוני, מודעת טוב מאוד למה הוריש לשתינו הסימסטר ההוא של חילופי סטודנטים בטוקיו. דפי עיקמה פרצוף בעצב.

ואז, בדיוק כשחשבתי שממש הולך צולע, שהביקור מתפספס, שמלנכוליה בלתי ניתנת לניעור משתלטת עליו כמו אהבה נכזבת – נזכרתי ומודה שבגלל פילוח גזעי בעקבות האפקט היפני, במסעדה הקוריאנית המעולה שפתחו מרחק הליכה. בדרך עברו מולנו סטודנטיות צעירות עם חולצות שבוע הדגדגן בכל מיני גדלים. בבת אחת התפוצצנו מצחוק ואיך שהתיישבנו הרמנו כוסית לחיי המיגדריות והתפנקנו בשתי מנות עסיסיות של צדפות, וזה מה זה שיפר.

 הצילום: Steve46814