מבוא לפטישיזם

שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי – תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים – מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק – "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק".
– "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!"
– "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהוא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים – ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן… חתיכת טיפוס…. ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.
"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה… איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה."
שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר – שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".

נתי ושני (בחורף)

"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? …", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?… כניראה שהוא מזדקן… טוב, אחת עשרה שנים של כלב – כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח – קשיש!

טומי, קשיש בן 77

"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה."
הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת  ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לנסוע  בקרוב לראות את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון העירוני של האג . נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" – "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.