"אמהות בהרי ירושלים"

" צובה/סובה: אמהות בהרי ירושלים" (90/140, ס"מ) , אקריליק על בד.
(בהשראת שירו של אצ"ג משנת תש"ח -"שיר כל האמהות בהרי ירושלים בלילה"). ברקע צילום של מפגש היסטורי בין הנציב הבריטי – הרברט סמואל ובין אלברט איינשטיין, מלפניו בגאון שתי "אמהות אומה" מחויטות (נלקחו גם הן מאותו התצלום) ומצד ימין, גדולת מימדים – פלשתינאית ובידה מצלמת וידיאו.
על מה כל החגיגה
?

מעל פסגת הר הצופים, בואך נוף ים המלח – ארבע שנים – חיים למד ארכיטקטורה, חנה צילום ואני אמנות. בהחלט, הייתה קפיטריה של שלום בין המחלקות. אחר כך הם הפכו לזוג ומאז, כשאנחנו מגיעים, אנחנו מבקרים אותם בבירה, קרוב למונטיפיורי ולתצפית על החומות, כשצל אפלולי חופן בעצי ירושלים. זה לא בענין של נוסטלגיה, זה כן בדיבור על זמן ומקום, נושא שחיים (כהן) מצייר.
על העדשה המקרבת שלו, פילטר תכלכל ובוהק שמכתים בטלאי צבע עירניים, קריאה מחודשת של ההיסטוריה. מגלגל סרט מושך שהוא חידה רצופת מפגשים חגיגיים ולא מקריים עם אושיות הארץ. הרצון חד וחשוף דרכם: לשחזר, להבין, לפתור. אלא שכמו צחוק צורמני מושתלות בהם גם דמויות צעצוע מטרידות (ביצת הפתעה או פליימוביל?) שמתקתקות בזמן ובעניני אושר, שמחה וצריכה בסגנון גלובלי, נוקשות בדלת: "המערביזציה כבר פה! מקומי ואותנטי הם זן נכחד!"

"בת ציון" (90/140 ס"מ) , אקריליק על בד.
מבוסס על צילום "הפלמ"חניקית עם האקדח", שנלקח בתש"ח ביער בן-שמן.
חבושת כפייה היא לכודה (עימות ישיר במרחק נגיעה) עם בובת ברבי (רוצה לשאול משהו?),
עם בובת בבושקה (מזכרת ממולדת העגורים?), עם רובוט צעצוע (רוצה להשתתף בקרב?), עם אחיה הגברים הלוחמים (ישנה אחווה) ועם המגורשים המתדפקים מאחור (מחפשים מפלט).

"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
שברי חג ומסורת – נגינת כינור, מכוסה בלבן, זר, אורחים, צילומים, משפחה.
זה היום שלה, של הכלה, של הבובה .

חיים דן בדמותה של ה"גיבורה" (הפלמחניקית מבן-שמן, מרי פופינס, "הכלה", "האם") וגם בגיבורי התרבות, הגווארדיה האומנותית. בעבודה "צובה/סובה: הסצנה האמנותית" הוא משאיל את חברי הסצנה האמנותית של שנת 1926 מצילומו של אברהם סוסקין (שכינס אותם ליום צילומים בסטודיו שלו בת"א) ושותל אותם בנוף של צובה. שידברו על זה. שיגידו לנו – מה עושים עם צובה? איזה יצוג, משרבטי הארץ, מנפיקים לזכרון הזה?
צייר שואל ציירים: איך ציירתם? איך תציירו?
לארי אברמסון אומנם לא הגיע אבל הוא נוכח, עם כל הצמחים השבריריים והעיתונים שהדביק על בדי קנבס רטובים שצייר שם, תלש, מחק, תלה ומיסגר. כך או כך, מוזיאון תל אביב, נוף צובה או חבורה כזו מיתולוגית לא עושים הרבה רושם על הגיבורה הורדרדה והפופולרית – דורה, שבכלל נוצרה בסין על בסיס אורינטציה מקסיקנית – ואין לה מושג בציונות, אדמת טרשים, שנת ארבעים ושמונה או ה"קונפליקט". היא ילדת קניונים – סלבריטי, מבוקשת ומוכרת בכל העולם. חייכנית, מלאת חיים ומקפצת ואם תשאל דור צעיר – תחליף מצוי ושווה לכל נפש עבור כל דילמה או בעית זהות.

"צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).
מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי.
יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.
עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג'ר. יושב בפרופיל (בין תג'ר ודורה): אריה לובין.
יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (משמאלו – ראש דשא ומימינו דורה בתנועת ניצחון אופיינית)

קרוב מימין: מר תפוד.

ואיזו עבודה ריחנית היא "פרחים"? תענוג! זר ורדים צונן (בטח מאיזור הים הצפוני) שבא להרגיע את מה שצורב, נעזר במרי פופינס (בדמותה של ג'ולי אנדרוז), קוסמת נחמות – נוצריה, זכה, עם פרחים בכובע ושיר בלב. אבל חלקי הפליימוביל התוקפניים, מזכירים גם לה: המציאות השתנתה – שום דבר לא נותר פשוט.

"פרחים" (35/70 ס"מ), אקריליק על בד.
זר תוצרת חוץ, צונן ושופע.

*

ליצירת קשר עם חיים כהן:  ccnc@013.net

© הזכויות לצילומים שייכות לחיים כהן.

"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד
שברי חג ומסורת – מוסיקה, לבן, זר כלה, צילומים, משפחה
.

זה היום שלה, של הכלה, של הבובה.

צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ) אקריליק על בד.

עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).

מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי

יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.

עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג'ר

יושב בפרופיל (בין תג'ר ודורה): אריה לובין

יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (לשמאלו – ראש דשא)

קרוב מימין: מר תפוד.

9 מחשבות על “"אמהות בהרי ירושלים"

  1. תמר.
    אייקוני תרבות ואירועי עבר,
    שממוקמים במציאות וטכניקה עכשווית.
    אולי הניתוק  מהאפשרי
    מצביע  על געגוע
    וגעגוע תמיד מרגש.

    אהבתי

    • הי שייקה. זה יפה.
      מסכימה שיש פה געגוע, והטכניקה הציורית והמשחזרת  מפעילה טוב את הרגש. כמו הרבה פעמים לצד הגעגוע, יש גם הרבה עצב – אולי כפי שכתבת בגלל "הניתוק מהאפשרי". הביטוי החד ביותר בשבילי של "הניתוק מהאפשרי" בא לידי ביטוי בציורים של חיים, באמצעות נוכחותם של של "הצעצועים".

      אהבתי

    • הי דן, אני חושבת שב"בפנוכו" ישנן הרבה שאלות קולקטיביות שהיופי והטכניקה המצוינת, מחדדים אותן לכדי פיוט.
      (אהבתי את) "להוריד מזוודה ולשאול מה יהיה אתי בסוף?" זו שאלה מאוד פרטית ותמיד רלוונטית…

      אהבתי

  2. פינגבק: חיים עשה קסם | תמר המר

כתוב תגובה לMike Isaacson לבטל