כשאת אומרת כן *

ארוחת בוקר על הדשא / אדואר מאנה / 1863 – 1862

כן, זו אני האישה הלבנבנה שמסתכלת ישר אליכם. ממש התלבטתי אם לשים את התמונה הזו דווקא – כי לא רואים בה שום באגט, מצד שני – בתמונות האחרות שלי מהזמן האחרון, האור לא נופל בצורה כל כך רכה ומושלמת כמו כאן. חוץ מזה, פה רואים את ארבעתינו (כל הצוות – פאולה, אלן, ז'אן-לואי ואני). אוקיי, עוד הבהרה בקשר לתמונה הזאת  – זה לא מה שרובכם ודאי חושבים. אני יודעת שכבר בנו עליה תילי תילים של פרשנויות, פתחו על גבי החשוף מול לבושם החורפי והמחוייט של אלן וז'אן-לואי קורסים שלמים בתולדות האומנות, אחר כך שבו ונפנפו מולי במחאות על הפקרות, פריצות וניצול ולבסוף הלא יאמן – עברו כל גבול – ניסחו שילוב בזוי ושילחו בי את – "אומנות הפיתוי"! בשינאה ובנחישות התחילו למכור טריקים על חשבוני, עלאק עם ביסוסים היסטורים – החל מטריפת התפוח ויחסי עם זוחלים וכלה בשיווק המהות שלי ושל אחיותי כמין החלש והיפה. פאולה תמיד אומרת שזו קונספירציה פטריאכלית. אני נוטה להסכים ולהוסיף – גם שיכרון כוח של הרע במיעוטו.
בחיי שכמעט הוציאו לנו את החשק – זה הפך להיות קרב כמעט אבוד, על כיצד לאכול את הבאגט ולהשאיר אותו שלם. לכן פתחתי את ה'מרכז לאומנות הבאגט', כי אני בפירוש דוגלת באמירת "כן" לבאגט איכותי. קיראו לי צדקנית, אבל בשביל ריקמה או גובלן מחוטים אמיתיים, אני מוכנה למכור את מזמרת הוורדים שלי. למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה. פאולה שבנוסף לשאר מעלותיה היא גם אמנית מחט מלידה, הכינה לי הפתעה ורקמה על בד גדול (מטר על שמונים!) את "כן לבאגט" שחיברנו ביחד. מיסגרנו אותו אצל פייר ממול והוא תלוי מהיום ממש בכניסה של המרכז, כך שאי אפשר יהיה לפספס:

"כן" – כשיש מזג אויר טוב ואפשר לצאת לפיקניק – שיארוז בסל מפה משובצת, טעם וריח, חוש אסתטי. כשנוח לי להישיר מבט. כשלא ממחפשים בי כפתורים או מטיחים בי סררה או מבוכה (יחי הקימורים). כשיש לאייל הצפון משהו טוב להגיד לי. כשהוא מעניין, נדיב והכי חשוב משעשע. אוי כמה אני אוהבת לצחוק!

* נכתב בהשראת הפוסט "כשאת אומרת לא" של חנה בית הלחמי.