קמפינג – פרק 52: עגור במכתש הקטן

לקמפינג פרק 51: חרקירי / עופר גורדין

לנו היו את השנים בעגמומית אבל יש כאלו שבילו אותן במקביל, בסגרירית או בפישתנית, על פסגות מקפיאות בנגב. למשל הוא, מיכאל, שראה במו עיניו את אחיו התאום קורע שמים כתומים ואחר כך הקים לזכרו, בליבו של המכתש הקטן, אנדרטה מלאת מעוף. עגור ענק, מרחיב כנפיים בסגנון צעקני וחצב מברזל חלוד, מצל עליו בהקשתה. הוא לא חסך גם על שולחן פיקניק ושטרונגול מבטון לתקוע בתוכו, אחת לשנה לפיד בוער. למה דווקא שם? כי ציפורים דרומיות, אוהבות לקנן באזור ואחיו היה אדם רומנטי שנהג לבכות בסתיו. כל זה מאוחסן ברומן שהוא כתב עליו בעברית עשירה ומסורבלת. התחלתי לקרוא לפני כמה ימים. לחצוב ולגלות סדקים.

באחד העיתונים, בטח הפריזו כשתיארו את המקום הציפורי כ'אתר חובה – שילוב נדיר של הנצחה ופואטיקה'. הניסוח הזה האיר באור גחליליות רך, את ביקורו המתקרב של פרנסואה. בדצמבר, אוטוטו. הבטחתי לו שמש בחורף וזה פשוט, כי הוא רוצה לבקר בירושלים ובמדבר יהודה והכי בים-המוות שלנו שנשמע לו מקום נורא אקזוטי. מאוד, אבל שתדע אין צלילות. קח בחשבון, פרפר זיכרון שלי, ששם אנחנו לובשים בוץ אמיתי – נקודת מגוז אחת שגויה ואנחנו מעבר לגבול, איפה ששותים עדינים כמונו, בכוסות קטנות של קפה שחור על נרגילה. פרנסואה לא נבהל, הוא בכלל לא חושב שהוא שברירי. הוא פוחד רק מטייסים גרמנים ומת עלי מזרח תיכונית. לדוגמה – על פי בקשתו, אני שולחת לו צילומים שלי, ליד שיחי טימין או רוזמרין ומאז שאני יודעת מתי הוא בא, אני גם מחפשת בנרות בגדי חורף שיראו מקסימום 'אותנטיים'. שקלתי אפילו לחזור לגלביות רקומות, הרי אלזות יש לו שם, כמו זבל על החוף. בחיי שזה נשמע כמו משפט של במבי. תת מודע קולקטיבי – לא עוברת שעה עגולה ובמבי וזיווני מתקשרים אלי תוך צפיפות של דקות. מזל טוב! כאילו שאפשר להדחיק… עוד שבועיים ההתקהלות השנתית של בוגרי עגמומית. נפגשים על הפיסטין ההוא מול צפת. את לא הולכת לברוח לנו לחו"ל, נכון תמרי? זיווני חצי מאיימת ובמבי טורח לוודא שאני זוכרת שהשנה – זה עשרים שנה. מחנק בגרון. מה זה משנה, תשע-עשרה או עשרים? מההר ההוא אף אחד לא הצליח להמריא, אפילו לא חרקירי שלך. זה לא חשוב, הוא מנסה להשמע הגיוני, הוא היה גאון, יחיד בדורו. בעצם הוא מתכוון לעצמו. הספר שלו, 'אלזה: אישה וחשמל', יצא לאור לפני כחודש בבלגיה וכבר הצליח לעשות בלאגנים במחלקה למגדר של האוניברסיטה הכי חשובה בבריסל. ראש המחלקה ממש רתחה על ההחפצה של השם 'אלזה', שלא נעשתה בכזו בוטות לדבריה, מאז הסרט והספר הוולגרי ההוא 'לחופש נולדה', על הלביאה האפריקאית, שהדביקו לה שם של בת-אדם וחיבלו באינסטינקטים הפראיים שלה לנצח. מענין לבמבי את הצבי. מה שהן לא מבינות שם, תמרי, זה שכולנו חיות ועגמומית היא הדלק שלנו, עשרים שנה זה כמו חתונת כסף – את חייבת לבוא.

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין