אני רוצה שניראה כמו בחיים. בקיצור כאלו כמו שציירת לג'ונסונים. קחי בחשבון שאני אומנם עובדת על פי צילום, אבל זה לא יראה כמו צילום. אני יודעת, אבל חשוב לי מאוד – שאלכס יהיה אלכס ושאני אהיה אני ושברבורי-לובן-החסידה באגם שלנו עם עצי הפקאן המורמוני – יהיו ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן מורמוני – לא עורבים או שחפים במפרץ אקזוטי, שמשחיתים עצי מייפל או איזו וריאציה פרסומית אחרת. מה שאני בעצם מנסה לומר, שיותר חשוב לי האותנטי מהאמנותי. למה אני מרגישה כאילו שאמרתי מילה גסה? שום דבר מליסה, 'אותנטי' זו סתם עוד מילה, לא גסה בכלל – פשוט כבר שיגעו אותנו לגמרי עם הקטע של זיוף ומקור. את בסדר גמור ואני אצייר לך מקור אותנטי הכי טוב שאני יודעת.
מובן למה היא רדופה. בגלל הרצון הקלאסי-טבעי לשיקוף מוחשי שיאחז במציאות מדומה – בזמן שהמציאות האמיתית, סוראליסטית על כל השכל. גם בעין בלתי מזוינת קשה לפספס, שאלכס – הוא אינטלקטואל מהזן הדחוס ביותר (הַיְידִיגֶר, הֶגֶל), קמצן ולחלוטין בעניין של גברים בשעה שמליסה מצייצת מחוץ לבית בחוגי צפרות, רק עם בעלי כנף. מה מחבר בינם כבר למעלה מעשר שנים? האגם – ירושה כבדה ואהבה משותפת.
סיכמנו על טריפטיכון של שלושה ריבועים. קטנים עם מגנטים בישבן. היא נרגשת, מסעיר אותה המתח בין יצירת מקור לאביזר שולי, שהשימוש בו הפוך מבומבסטי. המקסימום שהיא מסוגלת להכיל, כי היא לא הולכת לתקוע דיוקנאות ענק של עצמם בסלון, כן? מגעילה אותה נובורישיות. אבל בצנוע, ככה להיות מסוגלים לשחק ולשבץ את היום-יום: האגם בינהם – לצידם – מעליהם, מתחתם. נהדר! אלכס בטוח יאהב!
אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5 * 7.5 סמ')
ברור, קמצנים תמיד אוהבים אמנות מקור קטנת מימדים… אבל באמת העיקר שאלכס יהיה מרוצה, כי גם אותי הוא מלחיץ. הוא שייך, לסוג הגברים שגברו וגוברים עלי בידע כללי ואף פעם לא יחכו שאסיים משפט, כך שעדיף לא להסתבך איתם גם סביב טעם נפגם.
בעודי אורזת את הטריפטיכון המגנטי בקופסת מתנה קטנה, חשבתי על נחצ'ה משולם – המורה המיתולוגי לציור נוף שהיה לי פעם, בימים הסגולים של טרום התקינות הפוליטית. כשהיה עובר ליד כָּן הציור שלי, היה נוהג לטפוח בחום אבהי על כתפי ולצטט כאילו במקרה, את ג'וזף דנקן, תאורטיקן האמנות הנפוח של המאה העשרים: לנשים אין הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, משום שפיזיולוגית חסרה להן אונה שלמה של זיכרון במוח. פריט טריוויה שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.
אומנית זעירה 
מה שלא יגידו כל מיני מסרסים שזו דרכם האומללה להתגבר על התסכול שבידיעת אפסותם והקנאה הצורבת בתלמידתם המוכשרת, לא מתאפקת המגיבה ומתחילה לפני הכל בנחצ’ה משולם, פריט אשפה מיתולוגי (סליחה עם נפגע אי מי מקימוטו של מי שמרהיב לערער את בטחונם של תלמידיו ביכולותיהם – בנות, בנים, או מי שיהיו. עד שם!)
ואחרי יריקת האש הזאת, נדמה שכבר מיותר להתייחס לקמצן הדחוס על כמיהותיו הלטנטיות, ובעצם גם לצפרית המסכנה. אוי, מליסה. תעזבי אותנטיות, נו. (הייתי אומרת גם: תעזבי את אלכס, אבל לא נראה לי שבשלב הזה בחייה תוכל להיפרד מהאגם, אז חבל על המאמץ). הדבר היחידי ששווה להתעכב עליו: המגנטים. כמה יפה, כל אחד מהשלושה. צבעי עיפרון ואקריליק על עץ, מי היה מנחש כמה יכולים לחשוף. המבט הצייקני של אלכס – מהזה אותנטי מבליח שם. והעצב שמפחד למצוא לעצמו מרפא, של מליסה (לא חבל? דווקא נאה. בטח יכולה היתה למצוא מישהו שיתייחס אליה בחמימות. נו, טוב, כבר אמרנו שהעניין אבוד). והאגם. נלבב. ומכמיר לחשוב שרק ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן הם שכנראה אוהבים זה את זו. באופן אותנטי
אהבתיאהבתי
הילה – תפסת אותם בליבה -עוד יותר מבין השורות – בתוך השורות והעפרונות. המון תודה!
אהבתיאהבתי
תמר תודה;
אהבתיאהבתי
אלכס בטח יאהב (כי אלכס חולה אהבה, למרות האונה העודפת)
אהבתיאהבתי
ורואה הבוקר כי ד' פלמה מיטיב-התפיסה בחדותו הבחין באהבה המקננת באלכס כמחלה, שממנה התעלמה (?) המגיבה אמש. מצד שני אולי זה משהו שרק גברים יכולים לקרוא בכתב הסתרים של מיגדרם השומר על ארשת חתומה? נשים – וגם הדרקון מקובנה בכלל זה – אכן קוראות בין השורות את הבעות הפנים ומפענחות מכיווץ גבות ומצג הראש על גבי הצוואר את אשר מסרבים בעלי האונה העודפת להסגיר. אולי אפילו לעצמם.
(ובשולי התגובה [לתגובות] הבוקר, חוזרת ועולה במגיבה תהייה עוד מקודם, סקרנית שהינה: מיהו אותו עודד, שמזדמן גם אצלה – נדמה לה – ומותיר תגובה אניגמטית משהו: "… [שם בעל/ת הפוסט] תודה". היתה אולי שואלת, אלמלא אוסר במפורש קוד הנימוס בקובנה על חטטנות מעין זו; ותיוותר לכן לנוכח חידה. מי יודע… אולי פעם יודלף או יירמז פיתרון)
אהבתיאהבתי
…הילה אני חושבת שדודו עשה חיבור לסרט הפולחן הבורקסי 'אלכס חולה אהבה' – ענין לא פשוט לכשלעצמו, דודו … (:, יצירה שבהחלט דורשת לפחות מאונה אחת להיות במצב לא שיפוטי על מנת לשרוד צפייה….
וכן גם אני סקרנית: 'מי אתה עודד?' וגם בלי חשיפת תשובה – תודה שביקרת.
אהבתיאהבתי
אני דווקא מתגעגעת לתקופה שלפני התקינות הפוליטית. זו קברה כל דיון בעבו אלא אם הוא מתנהל לגופו של מי שהעז להעיר הערה שתויקה כלא תקינה פוליטית.
לי יש הרגשה שדווקא התקינות הפוליטת מיחסת לנשים חוסר אונים מולד, מגבלה שכלית ורגשית ובעיקר העדר כושר שיפוט או יכולת פעולה עצמונית . ומדובר לא רק בנשים אלא בכל מיני קבוצות שאנשים מן המעמד הבינוני גבוהה חפצים בייקרם. טוב, הסתבכתי וכבר אינ עצמי איני יודעת כיצד נקלעתי לדיון זה שהרי אני חסרת הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, בנוסף להעדר כל התמצאות מרחביתץ אפילו בקניון בבאר שבע אניצריכה לתכנן את צעדי.
גם לי היה מורה לציור מרושע, אחר היה מורה משוגע . השאר היו בסדר
אהבתיאהבתי
לגמרי – קשה עם התקינות הפוליטית וקשה בלעדיה….
ובכל זאת לזכותה יאמר הפעם, שיתכן שבמקרים לא מעטים היא מעוררת מחשבה שנייה (שעוצרת את הפרץ), בטרם נפלטת לעולם עוד שטות שוביניסטית (ואין הכוונה רק במובן של נשים גברים).
אהבתיאהבתי