פסטיבל פטריות

לא, לא מדובר בפטריות שהיינו אוספים בשדות העמק או בחורשות האורנים הדלילות, לאחר שהואילו לספוג מספיק גשמי חורף. אלו הן פטריות שגדלות ביערות ענק חשוכים, שגשם שחור ועקבי מרביץ בהם דובים, ושרכים בגובה מטר או יותר מתלחשים עם גזעים על איפה בדיוק למצוא אותן – מנוקדות כיפה, שחורות דמויות סלע, מסולסלות כחסה וכרובית, ביישניות כצדפות ים, ארוכות גבעול או צהובות עֵין ביצה. ובאוקטובר כל שנה חוגגים להן פה פסטיבל, עם תצוגה ומקומות ראשונים וברור שגם מוזיקה ואוכל ומכירה של חמודות מכל מיני מינים הביתה.

הזוכות המאושרות וכל השאר:

איזה יופי עיצבו השנה את התצוגה!
אומנם שילוב גולגלות של מכפילי פרסה הרתיע במבט ראשון, אך במבט שני הביא איתו את ג'ורג'יה אוקיף,
והעצים את תחושת הפראות והסקרנות.

אחרי שסיימתי לבדוק את התצוגה הלכתי לבדוק מה אפשר לאכול ועם מה אפשר לחזור הבייתה

אלו בלוקים של פטריות שניתן לגדל בבית. קוצצים כל פעם כמה שצריך ופטריות חדשות ממשיכות לבקוע מתוכם. מדליק! הייתי על סף קנייה, אבל המראה הזה (למטה), הפיל עלי תחושת אימה לא צפויה. מה? לישון בלילה עם דבר כזה באותו בית?

 כזה דווקא כן קניתי, בצק פילו ממולא בתבשיל פטריות שנטרל.

וגם את הסווטשירט הדוּבּי הזה עם הסמל של הפסטיבל, שאולי מייצג יותר מכל דבר אחר, את השינוי הפסיכדלי שעברתי מאז שנחשפתי להשפעתן הממכרת של פטריות היער האורגוניות. הרי לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לקנות ולא כל שכן ללבוש אחד כזה. משמין, חסר גזרה, מפרסם אירוע ובלתי מתוחכם בעליל. אז במלוא הכנות והאמפתיה – אני מודה שאמריקאים שחיים פה, אולי לא יודעים איך לבשל את הפטריות המעולות האלו, מבלי להחריב את טעמן הטבעי עם איזו אבקה לשיפור לא נחוץ, אבל הם בהחלט טובים בלשכנע, שאופנה זה לא ממש חשוב, העיקר שחם וקרוב לטבע.