כף התקווה הטובה

אליסון לחצה עליי להשתתף ולשלוח הצעה לתערוכת מטרה למען קידום נשים במטבח. שברתי את הראש מה ובסוף ציירתי קרש חיתוך מעוגל על פי מיטב המסורת הרחמית וכיניתי אותו בשם המליצי 'אסרטיביות' מכיוון שהובטח לי שוחד מעל השולחן על כל אישה שנייה שתקצוץ עליו בצל ולא תתבכיין שמדובר בשיברון לב שיורק.

מיותר לציין שאני לחלוטין סולדת מניצול מגדרי וכאישה נוטה להצביע על מפרשית יחימוביץ' או אם הייתה אופציה על הקלינטונית, אך עם זאת יש להסתכל לחושך בעיניים ולחדד שאנחנו מחויבות מוסרית להכין את עצמינו לכל הדרה ועל כל שררה שלא תבוא. לשם כך דרושה ולא אני המצאתי את זה – אסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים ומחייבת גם מִקצוע של המבט, מלאכה שלא טורחים ללמד אותנו אותנו בבית ספר. המקסימום בגיל צעיר, אם יש לך מזל ואת כוסית יהיה שתוזמני לתרגל מבט נוקב בוער כשאת חצי, או לגמרי ערומה כדוגמנית מורעבת, או אם את מכורה למילה הכתובה בתור ספרנית מזדקנת אבל כולם יודעים שספריות הן עולם הולך ונעלם ואת הקינדלים מתכנתים בעיקר גברים.

אז הקרש הזה הוא רק מודל, שאם יתקבל בוועדה שמורכבת ממניין סיירת לוחמי טרור, ישמש כאב טיפוס וישוכפל כנשק שי לכל ילדה בסיום בית הספר היסודי, פלוס קורס קצר בהכנת אוסובוקו על ידי מאמנות למימוש ומישוש מן השורה הראשונה.

להודות על האמת, נכנסתי לכל זה בהיסוס אבל במידה רבה מצאתי שלהניע את גלגלי המוח קרוב לבית המצפוני גורם לי לחוש שוב בת שמונה עשרה ומצליח לשחזר באופן מרגש את האמביציות שליוו את ההכשרה הצבאית שלי כפקידה ללא קורס. ואין בי מרירות, נהפוכו יש בי חמיצות רעננה ולימונית ואם הקרש שלי יזכה בהכרה ובתקציבים, הלוואי, כף התקווה הטובה בינואר, אני יותר ממוכנה לצייר מיקסר-יד ל-כו-ל-ם, גם לגברים – כזה שאם טורפים בו ביצי חופש חברתיות, גומרים עם יד ימין חלשה.