לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל

דיינה לא יהודיה, אך נולדה בדיוק בט"ו בשבט של שנת שבעים ואחת ומקרי או לא, הפכה למטורפת על עצים כבר בגיל צעיר. לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל – הכל וזה צמח עוד ועוד עם השנים ובקולג' כשסטיבן התאהב בה, היה לו ברור שהוא נקשר לאשה שכולה יער צפוני מערבי וזה הלהיב אותו מאוד, במיוחד המחשבות על המגוון שאפשר לעשות עם מייפל. טוב, סטיבן היה טעון בהמון רצון טוב.

לפעמים לא ידעה איך לאכול אותו, כל כך רומנטי, הרגישה עצית לידו. אבל בסך הכל הלך ביניהם לפי הסדר וכמתנת חתונה או משאלת לב, נטע מול לשעבר ביתה של סבתו ועכשיו רשמית ביתם, מעבר למדרכה, מעגל עצי צפצפה ובמרכזו ספסל ואבני מדרך. חברים אמרו לו שהעצים לא יוכלו לצמוח כמו שצריך כל כך קרוב אחד לשני, שישתול מאחורי הבית איפה שיש מספיק מקום, אבל הוא לא הקשיב והתעקש ששם כי רצה שכל מי שיעבור ברחוב ידע כמה הוא אוהב וכשדיינה ראתה את השתילים הקטנים רוקדים במעגל עם הספסל לקראת עתיד קסום, עלו בעיניה דמעות שמחה שכן ידעה שעשתה את הדבר הנכון – לעולם לא תמצא מישהו שיאהב אותה כמו סטיבן.

אבל אבחנות לחוד ומעשים לחוד – קצת אחרי ט"ו בשבט, מקרי או לא – בולנטיין דיי (חג האהבה) שנתיים אחרי שנטע בשבילה, היא נכנסה עם המרצדס הישנה למלא דלק ואחר כך למשתלה לקנות עץ בונסאי שכופפו לצורת לב, מתנה לסטיבן ובחור ישראלי בשם אלון שעבד שם במקביל ללימודי יערנות מטעים וצמחי נוי תואר שני באוניברסיטה הסמוכה, מלגת הצטיינות, עזר לה כשהתלבטה וכששאלה מיותר לגמרי למה עשתה את זה, מה המשמעות של השם שלו בעברית, השיב בשפתיים חכמות – Oak (אלון) וכבר לא הייתה דרך חזרה.

זה היה לפני יותר מחמש עשרה שנה. דיינה קיפלה הכל, עזבה את סטיבן באמרלד ועשתה עלייה עם אלון רחב הכתפיים לרחובות הפקולטה לחקלאות, הוראה. לאחר שנולדו להם תאומים והיא שקעה בדיכאון מדינה, זה הפסיק לעבוד. היא גם לפני לא התחברה לעצי הוושינגטוניה והזית, שאמנם היו אקזוטיים בעיניה אך לקו בכובד ולא היו בידיה כלים לשאת, עד שלקחה את עצמה ואת שני הבנים אורן ושקד לאמריקה שלה, שיגדלו ליד יערות אמיתיים ושאם אבא רוצה שיבוא לבקר בחופשים.

חצי שנה לאחר שנסעה עם אלון לישראל, סטיבן עזב את הבית ברחוב אמרלד. מכר, לא יכל לפגוש את הזיכרונות ועזב לעיר אחרת. לקחו לו כמה שנים טובות להאמין שוב לבחורה ובנוסף הוריד אותו לגמרי מהעץ של נשים שמחוברות לטבע, צרה בפני עצמה. אבל ספסל האבן והצפצפות עדיין שם והאנשים שגרים מולם לא מאמינים ביד המקרה.

14 מחשבות על “לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל

  1. איזה יופי של Love story , אפילו "אניטה וחואן" כלב חיוור מקנאה לידו.
    אכן החיים מלאים בטלנובלות, ובכל זאת ג'יי אר מת והחיים ממשיכים…

    אהבתי

  2. ערב טוב, תמר
    [קשה לי לוותר על מנחת הבוקר שלך; לא בפייס? אז פה!]

    סיפור קורע. 
    שנרים מנחה מוסיקלית לכבוד שלושה שבלעו בשקט ומבלי לעורר מהומה עקב רגשותיהם המשוחררים, ולכבודו של המלאך ההוא, ששומר תמיד

    חג שמח 

    אהבתי

  3. יש כאן פרקים לשלוש ארבע עונות. את פשוט החלטת במקום לכתוב בהמשכים לתת את זה במרוכז.
    דרך אגב פגשתי את בני הדודים של הילדים – רימון, גפן, ארז, עינב ונטע – והם מוסרים להם דש חם.

    אהבתי

  4. כמו בלונפרק נעתי בין תקווה לאכזבה. אף אחד מהם לא "בעושר ואושר עד היום הזה" אבל המקום יפה כל כך. רק חבל שאפור וקר. זו הבעיה עם האנשים שאוהבים יותר ממה שצריך. הם אף פעם לא מסתפקים במה שיש להם. תראי את העצים הנטועים ולא רצים לשום מקום. גם אני אוהבת עצים למרות שאיני אוהבת להתעסק בגננות. לא נעים לי להשתלט על הצמחים ולהגיד להם איפה לצמוח. אני בעד חופש בחירה גם לעצים בכלל ולחתולים בפרט.

    אהבתי

    • המקום באמת מקסים ובכל העונות. מרגש כמו עוד דברים מהסוג הזה – היפה, שנעשים מתוך מוטיבציה פרטית ו'רצון של יותר ממה שצריך', כפי שהגדרת. ולא מעט שלפחות בסופו של יום ואף בתחילתו, מתקיימת הנאה ציבורית…

      אהבתי

  5. הסתכלתי שוב והתרגשתי למראה הטחב שבין המרצפות. ממש כמו שם, בבית הקברות העתיק בוורצלב. גם עצי הצפצפה. אבל גם שם קר. מבחינת מזג האוויר אין מה שישווה לבאר שבע. אולי האיים הכנריים. מעניין איפה הם?

    אהבתי

  6. עצוב, מצחיק, מרגש, משמח,
    תודה.
    דרך-אגב, היום ראיתי את עץ הכפפות האבודות. עכשיו גם אראה את הספסל? איך את תמיד רואה את הדברים שאני לא שם לב אליהם?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s