חסד של אישה

אולי כדי לעשות עם עצמי סדר, החלטתי לכתוב כרונולוגית תוכן אמיתי. על גרייס, שהייתה בעלת הבית שלנו, ביוג'ין. אשה בשנות השבעים המאוחרות שלה. מוצקה,שיער שיבה פרוע ומבט חשדני של נץ. אמא לארבעה בנים כך סיפרה ואת אחד מהם גם יצא לי לראות, בערך בן גילי, מכוער נורא אבל חזק.

לבית שהיא השכירה לנו ברחוב פּוֹטֶר הייתה רצפה נהדרת, פרקט עץ, אבל אמיתי, כזה שרבים חולמים עליו ומעטים זוכים לדרוך בחיקו. לוחות עץ חם, נושם, מקבל אותך כמו שאת/ה. וגרייס ידעה את זה וכשהראתה לנו את הבית הנחתה את מבטינו – תראו את הרצפה איזו יופי, הלוואי והייתה לי רצפה כזאת בבית, ככה היא אמרה.

את יודעת איך לטפל ברצפת עץ כזו? שאלה.
לא, עניתי.
אסור לשים עליה רהיטים עם רגלי מתכת כי אם גוררים זה עושה שריטות ואז הלך על היופי המושלם הזה ולא לשטוף במים רק לנגב ברכות עם מטאטא מיוחד, זה מספיק. רק אם נשפך משהו אפשר לנגב עם סמרטוט סחוט טוב.

כשהחתימה אותנו על החוזה הסתכלה נוקב באישה של הזוג, שזו אני, וקבעה באמון מחייב: תמר, אני יודעת שאת תשמרי לי טוב על הרצפה. כל כך רציתי את הבית ולא לעורר ספקות מיותרים אז עשיתי כן מאשר עם הראש וגרייס, שהולכת לכנסייה כל ראשון אמרה שהיא תתפלל בשבילינו. מאז בכל טלפון ממנה או אליה, היא אמרה שהיא מתפללת בשבילינו. אף פעם לא שאלתי אותה למה, חששתי להסתבך עם כל העניין של אשמה וחרטה ורצפה.

ולומר דברים על כנותם – אני אדם שממש לא מקפיד על סדר מאורגן מראש, אבל על הרצפה של גרייס השגחתי כמו לביאה. בעלי פקח עליי מדי פעם זוג עיניים של 'השתגעת קצת, לא?'

הוא צדק. החרדה שהרצפה תישרט או שקצת צבע מהציורים שלי יטפטף עליה הבעיתה אותי (מה אני אגיד לגרייס???) אחריות עצומה נחה על כתפיי והייתי צריכה להסביר לאורחים שבאים (ושלרוב, על הכניסה התפעלו היסטרי מהרצפה), למה עליהם להיזהר פה, וגם שם – ושאני מקפידה רק בגלל בעלת הבית, שהיא המטורפת בכל הנוגע לרצפה. אבל בעצם זה כבר היה אצלי כמו שריטה עמוקה: הפרעת רצפה.

ואיך אני יודעת שככה? כי יום אחד אחרי החורף הארוך, שמתי לב שנהיו כתמי רטיבות מאחורי המיטה שלנו שהייתה צמודה לקיר. מן כתמים אפרפרים על הסיד הלבן – מהרצפה עד גובה המיטה. ופעם, אדם עשיר ודי מפורסם ששכרתי ממנו דירת חדר שהייתה צמודה לוילה הענקית שלו במוצא-עלית כמעט שחט אותי אחרי שעזבתי – בגלל שלא אמרתי לו כלום על חלודה קלה שנהייתה סביב אחד הברזים של הטוש. הוא צעק עליי שזה יהרוס לו את כל המקלחת ולמה לא דיווחתי בזמן. אמרתי שאני מוכנה לשלם כמה שצריך על הנזק, אבל הוא כל כך כעס שלא הצליח להגות כן או לא או כמה.

אז עכשיו לא השהיתי עד לתום החוזה והרמתי מיד טלפון לגרייס. תשמעי גרייס אני לא יודעת אם זה משמעותי אבל יש כתמי רטיבות על הקיר בחדר השינה שלנו, כשמזיזים את המיטה רואים. גרייס באה ביום למחרת עם כל האנרגיות החייתיות שלה, ובחנה. היא אמרה זה כלום אבל כדי שיהיה לכם נעים והרגשה נקייה אני ארסס כאן בצבע לבן. היא ביקשה ממני להזיז עוד קצת את המיטה וריססה במרץ. הריח היה נורא אבל יותר מכך המראה. לא של הלבן שמן שלא השתלב בכלל עם הלבן קיר, אלא הצבע שריסס גם חלק מהרצפה. היפה. הכל כך יפה. וראיתי שגרייס ראתה, אבל בכלל לא התרגשה.

בלילה ישנו בחדר אחר. אני יזמתי. גם בגלל הניחוח הרעיל, אבל יותר בגלל הטראומה החזותית. כל הלילה לא ישנתי – איך גרייס במו ידיה החריבה?

בבוקר, פתחתי את המקרר, מזגתי מיץ גזר לכוס גבוהה והודעתי לעצמי: אם בארזים נפלה שלהבת, גמרת עם הפרעת הרצפה! אחר כך נרגעתי וכשעזבנו את הבית היו לא מעט שריטות על הרצפה, אבל גרייס הודתה לי בחום איך שמרתי מקסים על הבית ואמרה שתמשיך להתפלל בשבילינו. תודה רבה לך גרייס, אהבנו מאוד לגור כאן. היית בעלת בית נהדרת. הכל אמת.

אתמול, בדיוק שנה אחרי, לקראת דפוס, עברתי על הטיוטה האחרונה של עבודת הדוקטורט שלי: 'שריטות ונשיות אורבנית'. כשקראתי שוב את פרק ארבע על 'האנונימיות של הפוליש הפנימי', התמוטטתי. למרבה הבנליות, נוכחתי, בפעם המי יודע כמה, שאחת ועוד אחת הן שתיים. נשכבתי על הרצפה ובכיתי.