במידווסט (במערב התיכון)

טארט אישי ממולא בקרם שקדים? כן, כן הולך. במקום איזה סנדוויץ', כי הגעתי לפגישה איתו ממש מתה מרעב, אבל מול גברים שהם לא בעלי אני לא מעיזה לפתוח לוע בעובי שתי פרוסות, אפילו דקות. ככה זה. סוג של קיבעון מגדרי.

חיכיתי לו עד שיבוא לשולחן עם שלו, כי זה לא מקום שמגישים לך והוא בא עם צלחת גדולה ונוטפת – ביצים לא עלינו, עם כמה רצועות בייקון מטוגן וסלסלה עם ארבעה משולשי טוסט ספוגים במלא חמאה.

רנדי. איש מאוד נחמד. חייכן. ונאה. הוא ואשתו התארחו אצלנו לפני כשבועיים לארוחת ערב (פעם ראשונה) ואחרי כמה כוסות יין אשתו הניפה הכרזה (אולי כי הם גרים פה כבר שמונה שנים אנחנו יחסית חדשים פה): פורטלנד זו ה-עיר לאנשים יוצאי דופן.

אנחנו יוצאי דופן? רנדי שואל.

התכוונתי למיוחדים. היא זורקת לו.

אז מיוחדים. אנחנו מיוחדים?

אתה לא. מיוחד.

אני לא?…

לא, אתה רגיל.

…אבל ביחס לאנשים אחרים מהמידווסט (מהמערב התיכון) אני נוסע הרבה מאוד לחו"ל…

זה נכון. אתה נוסע הרבה יותר מרוב האנשים במידווסט. טוב, אבל זה בגלל העבודה שלך…

רנדי עובד בחברה ממשלתית ועושה הדרכות של מערכות מחשבים חדשים בארצות הברית, והרבה באירופה. בכל מקרה, כבר אז, כשראיתי איך אשתו משפילה אותו, היה לי ברור שזה יגמר (או יתחיל, תלוי מאיפה סופרים) – פה בקפה ליד. שאני בטח אזמין איזו עוגה בצורה של כובע ויקטוריאני – אבל באלוהי כל הנשים שלא עושות הנחות – ולמרות שכבר ראיתי פה ארוחות בוקר כאלו אלפי פעמים – בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא ישב מולי עם מנה כל כל כך נושמת, על גבול הפורנוגרפית. זה היה לגמרי סר טעם לסיטואציה מבחינתי. הוא שם לב שאני נועצת מבטים ונבוכים בצלחת שלו ושאל –

מה, מאז שאכלנו אצלכם נהיית טבעונית?

לא.

אז מה העניין?

כלום…

תראי, לא שאני בא להתנצל, אבל זה מה שכל האנשים שנולדו במערב התיכון אוכלים לארוחת בוקר. בים-תיכון שלכם אוכלים משהו אחר?

כן.

מה?

סלט ערבי קצוץ דק ו…

בכלל לא חשבתי שאמרתי משהו מצחיק, אבל רנדי התחיל לגעות מרוב צחוק באמצע הקפה כמו איזה ג'מוס וכשנרגע אמר שהוא פשוט מת על ההומור הישראלי שלי. שהוא כל כך יוצא דופן ומיוחד בעיניו.