ראש זברה

לקראת סוף המופע, כשחבש את ראש הזברה עם הפונפונים השחורים וקימר את גבו כסוס, אפילו הקומדיה דל'ארטה השתינה עליו בקשת. כי כמה פעמים אפשר לחזור על בדיחה גרועה של מישהו אחר?
אבל החלק המשפיל ביותר מבחינתו (בוגר בית צבי, מחזור מ"א, 2003) היה, שאפילו את הצהלות והקרקורים בסיום הם החליטו להשמיע כפלייבק, עד כדי כך לא סמכו על כישוריו המקצועיים.

בחדר ההלבשה, עזרה לו להשתחרר ממראה החיה האפריקאית וליטפה את שערותיו (מהצד אפשר היה לחשוב שהיא פולה מהן כינים). במקביל לחשה באוזניו את המובן מאליו: "ככה זה בעולם הבמה של איטליה ועל אחת כמה וכמה ברומא". למה על אחת כמה וכמה? כי אם מוסיפים את הפיאצות, הצחוקים, היין שזורם ברחובות והמוני התיירים – אז צריך להכפיל, חוש הפרופורציה מתחרפן.

פרנצ'סקה אהבה אותו מאוד, את יותם אברהמי שלה ובבוקר יום ראשון, לאחר שבשבת בערב העלו את ההופעה המאה של הקונסטלציה הפתטית הזו – "קרקס בעיר ללא נמל", סחבה אותו לביקור בבית/מוזאון של הצייר ג'ורג'ו דה קירקו, שנמצא ב"כיכר ספרד" (Piazza di Spagna) – במושגים רומאיים, רחוק מאוד מאיפה שגרו.
כל הדרך לשם, שתק (למרות שכמעט נדרסו כמה פעמים) וחישב שוב ושוב כיצד יכלו חייו להתגלגל באופן מוצלח יותר. הרי אם לא היה נוסע אחריה ואחרי ריח הבזיליקום שלה, כבר יכל להיחשב לממשיכו הישיר של איבגי. חד וחלק, הוא היה יכול להיות מישהו שכולם מכירים, מפורסם – או "סלב", בשפת הילדים.

בעוד הם חוצים את העיר לרוחבה והוא מחריש, שיננה ונצמדה באופטימיות לממצאי המחקר עליו שמעה ברדיו לפני כשבוע. הפקולטה ללימודי מגדר והפקולטה לאומנות שבאוניברסיטת לה ספיאנצה שבעיר, בדקו, עקבו ומצאו, שציוריו הריקים מאדם של דה קירקו, אפופי הקדרות המטפיזית, מהלכים קסם ומספקים מזור ונחמה לגברים בעתות שפל אינטלקטואלי ו/או תחושת כשלון, לעומת זאת, כך נלמד – נשים בשעת דחק (גיל המעבר למשל), מעדיפות להתפנק בחמוקיו של צייר הרנסאנס סנדרו בוטיצ'לי ומוצאות את הסוריאליסט היווני (במקור) – נוקשה, מנוכר ומדכא למדי.

סנדרו בוטיצ'לי / ונוס ומארס (1483)

ג'ורג'ו דה קיריקו / שיר אהבה (1914)

היא פעלה נכון (…אחרי הכל, סבתא שלה, הייתה בת דודה שלישית של סופיה לורן), זאת אומרת – האקדמיה צדקה. כשהתבוננו בציור "שיר אהבה", חפן פתאום את מותניה. כפות ידיו הזיעו מאוד, באמת התרגש.