קמפינג – פרק 8: נפנף לשלום

לקמפינג – פרק 7: כמעט לינץ' / עופר גורדין

 

אל תדאגי זיווני חמודה – קלטתי את המצב. אני לא נושמת, לא מעלה בדעתי המוטרפת להסניף גרגר אחד של אוויר, עד שנדרים לארובות חדרה. מאמינה לך שמדובר בחומר קטלני – כי רק דבר אחד תקוע לי בראש: "כור היתוך" – מושג שלקח לי שנים למחוק, שהיה כל כך פופולארי בנעוריי. סלסול נוצות מילולי, שהציב את עול הגיוס כמענק רוחני-סוציולוגי-אנתרופולוגי… ועכשיו ס'תכלו איזה יופי אנחנו מתבשלים במיץ הרב לאומי הזה, מתכות אצילות בוחשות בקדרה ללא רחם והקילומטראז' דופק.

ממש הפתעה גדולה: בואי מחנה שמונים, או בחלופה, פה ליד עגמומית, על גבול הצפון, חידודים בערבית נואשת – לא עושים לי את זה! שישכחו מעצמם קצת, המוסלמים הרפורמים והמילואימניקים של כל העולם ואחותו… על אף העובדה ההמונית מעט, מודה (אם כבר אז כבר) – שאני מתה על לובשי מדים. באשר הם – דיילים, כבאים, מלצרים, מוסכניקים מורשים וחיילים כמובן – לא חובה בסדיר. פנטזיה לא ייחודית אני יודעת, אבל עדיין – עובדת מדויק על הסיסטם הביולוגי.

נתתי את הרקע – כי לא פייר פואטי, שככה בא הסמל המושתן עם הכרס וחירב לי את השמחה… נבח עלי כאחוז צרעת ים-כינרת! ואחר כך המבט המשונן של אלזה…. פשוט מעציב ששני פסי נמר (כולו מדבקות!) על רכב פלטינה – יכולים להצית באנשים מכל הקשת, כזו שנאה גורפת. אפילו הכלב (נפוליאון, זיווני קוראת לו) נראה נעלב. מתוק.

שיגרה שאומרים לך – אם רק תורידי כאן, תוסיפי שם, תעקפי מסביב, דברים יסתדרו. גם אנחנו בהוצאה ("צרצר – ספרי איכות") עושים את זה כל הזמן. יותר נכון צבי – כשהוא יושב ומדבר עם כותבי החרדות, שנפגשים איתו במשרד לעלעל בעצבנות בקובץ המחשב הבלתי מומר שהביאו מהבית, משתדלים בכל כוחם. אוי ואבוי המוני! אבל אפשר לתקן! בהתחלה, באמצע ובסוף. למרות שכולם יודעים (גם הוא וגם הם) – שזה קשקוש – שאי אפשר.

אולי בפעם אחרת, עגמומית. נפנף לשלום. בחיים לא הולכת להסיר את שני פסי התפארת מהבייבי החדשה שלי ועוצרת עכשיו, במיידי, לשיפודים-צ'יפס-סלט. ו-בבקשה ממך, מיסטר מסרשמיט – בלי פטפוטים על הקזות דם ולינצ'ים בזמן האוכל, אוקיי?

 

לקמפינג – פרק 9: תספורת קוצים / עופר גורדין